איזה כיף זה קולנוע! באמת שאין על הקולנוע. אפשר במשך שעה וחצי להתחבר לדמויות עמוקות ומורכבות ולנסות להבין משהו על מהות האדם בזמן שאנחנו מתרגשים עד דמעות, ואפשר גם לראות אנשים וחייזרים קורעים אחד לשני את הצורה בחלל החיצון. ומי שחושב שהשני פחות חשוב מהראשון, שיחפש מישהו אחר לדבר איתו.
הסרט "סימן חיים" בבימויו של דניאל אספינוזה נותן 80% מהשני ו-20% מהראשון. הסרט עוסק בחבורת אנשים מוכשרים, גברים ונשים משלל לאומים שונים, שנמצאים לכודים יחדיו בספינת חלל (ולא חייבים השוואות לאח הגדול). אחרי שהם מקבלים דגימה ממאדים, הם מגלים בה צורת חיים זרה ומוזרה, אבל סך הכל די דומה לתאים שבונים את הגוף שלנו ממש, שהולכת ומתפתחת עד שהיא מתחילה לתקוף את הצוות. לצערי בגלל שזה סרט חדש אז הסקירה הזאת צריכה להיות נקייה מספוילרים, אבל צופי הסרט, שימו לב ושאלו עצמכם את השאלה הבאה, שהתשובה שלה ברורה: את מי היצור תוקף, ולמה הוא תוקף אותו?
כבר בתור הארוך לסרט המצופה הזה יצא לי לשמוע אנשים שראו את הטריילר משווים אותו ל"נוסע השמיני". אין ספק שזה הסרט שהכי מזכיר אותו (בעיקר כשהטריילר לנוסע השמיני הקרוב הוצג לפני ההקרנה), אבל אפשר למצוא בו עירוב של הרבה סרטים. לי הוא גם הזכיר את "אבולוציה" החביב, את "הגוש" הנוסטלגי (ואפילו את "הפרופסור המפוזר"!), ואיזה סרט עלום ולא מוצלח במיוחד בשם "אפולו 18". שכל זה יפה ומעניין, אבל בשבילי יותר מעניין מזה יהיה לחשוב על העלייה מחדש של סרטי חלל.
החל מ"מלחמת הכוכבים" שנראה שעושה קאמבק גדול אחרי טרילוגיית הפריקוולים שזכתה לקילוסי הביקורת, "כוח כבידה", "הנוסע השמיני: קובננט", "להציל את מארק ווטני", "הנוסעים", "מאחורי המספרים", "בין-כוכבים", "פרומתיאוס" והרשימה ממשיכה. מכל הסרטים האלה, למיטב זכרוני, היחידי שעוסק במאדים הוא "להציל את מארק ווטני", שבמקרה מגיע כשההתעניינות בחקר החלל והנחיתה על מאדים עולה בזכותו של אילון מאסק, ובמקרה יוצא לאקרנים כשנאס"א, שבמקרה סייעו בהפקה, מפרסמים תגלית מרעישה של מים זורמים על מאדים. אז מה ההבדל ביניהם בהקשר למאדים? לי נראה שב"להציל את מארק ווטני" מאדים הוא אמנם כוכב זר ועוין, אבל הוא לא רשע, והמסר שלו הוא שגיבורינו הגדולים בנאס"א יכולים על הכל! אז כדאי לממן אותם. מצד שני, ב"סימן חיים" ממאדים מגיע כוח הרסני (גם פה, אגב, צריך לשאול את השאלה ששאלתי קודם, זאת שכשצופים בסרט התשובה עליה ברורה).
כוח הרסני שמגיע ממאדים הוא לא רעיון חדש. בשנות החמישים והשישים כוחות הרסניים ממאדים היו מוכרים בנוף הקולנוע האמריקאי. זו היתה התקופה שלקראת המירוץ הגדול לחלל, שהיה מעין מלחמה סמלית בזמן המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ שהתרכזה בחלל. בזמן שהאמריקאים דאגו שבינם נמצאים קומוניסטים אדומים שוחרי רעות שינסו לצרף אמריקאים תמימים למפלגתם ולהשמיד את הקפיטליזם הטוב, הפיקו סרטים על חייזרים שמגיעים מכוכב-הלכת האדום ולוקחים על עצמם צורת-אדם (או כל צורת הומניד) במטרה לשעבד את האנושות. היו גם סרטים שיצאו נגד הראייה החד-צדדית הזו, כמו "היום שבו קפאה האדמה", אבל אין ספק שהמלחמה הקרה נתנה הדיה לעניין. אפשר לראות את הפער בין " 2001: אודיסאה בחלל"של קובריק, שיצא בשנת 1968 ומראה שהאמריקאים והרוסים בשנת 2001 העתידנית עדיין לא משתפים פעולה, ל2010, סרט ההמשך של פיטר היימס שיצא בשנת 1984 בו האמריקאים והרוסים אכן משתפים פעולה, ולסרט כולו יש אווירה אוטופית (כמו לספר 2001: אודיסאה בחלל שנכתב בשיתוף פעולה של קובריק וקלארק יחד עם התסריט).
כדי לקשר את הסרט לשנות השישים, ולאימה שהאמריקאים חוו מהפחד של אויב חיצוני, אפילו לא הייתי צריך להתאמץ: כבר בטריילר (ולמיטב זכרוני בסרט לא) הדביקו נאום של ג'ון פ. קנדי שהתייחס לשלום הבין-לאומי שקיים בחלל, בזמן שהחלל עצמו הוא מקום מסוכן ועויין (כשכמובן, כל החלק של הציטוט שעוסק בירח נחתך החוצה, ירח זה כל-כך סיקסטיז, היום מאדים זה ה-דבר). ובסרט "סימן חיים" יש מן הדומה ויש מן השונה מסרטי שנות השישים. החייזר אכן הגיע ממאדים, שכנראה כבר הוכרז כ"המקום שממנו בדרך-כלל באים חייזרים". אבל בניגוד לסרטים מן העבר שבהם הוא היה דמוי-אדם, בסרט הזה הוא לא עוטה על עצמו דמות אדם. להיפך: הסרט חושף במפגין את היותו לא-אנושי, אבל הסכנה הגדולה ביותר נותרה בעינה: כן, אנחנו מפחדים מגורלם של חברי הצוות, אבל גם אנחנו וגם חברי הצוות שעל הסיפון מפחדים יותר שהיצור האיום יגיע לכדור-הארץ ויכלה את האנושות כולה.
בשלב הזה אנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו שאלות. אם בעבר הפחד האמריקאי מקומוניסטים שיהפכו את שכנינו לאויבנו הניב סרטים שהראו אמריקאים שעל גופם השתלטו חייזרים, מה גורם לקולנוע האמריקאי עכשיו, בשנת 2017, להוציא לאור סרט שמראה חייזר שאינו אנושי בעליל שמגיע ממאדים ורוצה להשמיד את העולם? דרך נחמד בעיני לראות מתי סרטים מפחידים מאבדים את רלוונטיות הפחד שלהם היא כשהם הופכים לקומדיה. ככה סרטי המדע הבדיוני של שנות השישים נהיו מושא ללעג ברבים (ובסדרות כמו MST2K), ונהיו פארודיים, כמו ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון וב"גברים בשחור" של זוננפלד (שניהם, אגב, סרטים מבריקים, "הפלישה ממאדים" יותר). אבל סימן חיים הוא לא קומי בכלל. האימה היא תהומית. הגורם הזר הלא-אנושי והעוצמתי מתחיל להפחיד אותנו מחדש. וכאן זה החלק שבו הכי מעניין לשאול את השאלה שנשאלה למעלה, שלא אענה עליה, כדי לא לספיילר.
אז עכשיו, כשכל-כך נזהרתי לא לספיילר, אפשר רק לשאול: ללכת לראות את הסרט? אז אם אתם שואלים אותי, כן! ממש כן! הוא מצליח לגרום לי להתחבר עם הדמויות ולתת להן אישיות, אבל לא יותר מדי, ככה שאני כאילו אהיה קצת עצוב כשהחייזר יפרק אותם, אבל לא באמת? מכירים? והוא יוצר ספקטאקלים נפלאים של חלל-חיצון ומלחמות אדם-נגד-חייזרים. המוזיקה של דני אלפמן, שלרוב היא נהדרת, די מוגזמת פה ומעיקה לפעמים, אבל סך הכל את העבודה כמו שצריך, והדבר היחידי שממש צר לי עליו מאוד (ובלי ספוילרים… כמובן…) הוא שמי שיצא לו לראות כמה סרטים אמריקאיים בעבר יוכל להבין שהבחירה במרחקי הצילום והעריכה בסיומו הם כל-כך לא יצירתיים, שחבל, באמת, היו משקיעים עוד שבוע בלכתוב משהו יותר טוב ולא הייתי צריך לכתוב את ההערה המכתימה הזאת.
שורה תחתונה
אם אתם לא מהאנשים שלא מסוגלים לראות סרטים עם איכס, לכו ותראו את הסרט. אני נהניתי, ואני מקווה שגם אתם תיהנו, ושיותר לא נצטרך לפחד.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.
