באמבלבי – ביקורת סרט

הסרט נשען על הסיפור שלו, ועל בניית מערכת יחסים בין הדמויות הראשיות, ולא רק כסצנות מעבר בין קרבות.
באמבלבי הוא פשוט פוקימון ברזל מגודל. הוא סקרן, מתוק, מגונן מאוד על בת האנוש שלצידו, ובה בעת מכונת לחימה משומנת עם ערכים של טוב ורע. בעולם מבולגן כמו שלנו, אני מוצאת את הסיפור פשוט, אבל גם מאוד מרגיע.

"באמבלבי" מוכיח שאפשר לקחת פרנצ'ייז עמוס ולעוס ועדיין ליצור איתו סיפור מצוין וסרט טוב. הסרט לא יצירת מופת, אבל אם ניקח את חומר המקור שלו, אז  נייט, כבמאי עשה פה עבודה נהדרת, ויצר סרט משפחתי מעולה לסגור איתו את 2018.
חדי העין יבחינו בפסים עדינים של עלילה שנשזרים בסרט, שהופכים אותו לכמעט מתוחכם. סצנת הפתיחה היא מחווה לסדרה המצוירת משנות השמונים, ולעוד מגוון של סרטים וסדרות האהובים עלינו מהתקופה.

העיצוב של הרובוטריקים הוא מדהים, הוא עדיין מבוסס על הדמויות של מייקל ביי אך הם רכים ומעודנים יותר, פחות חלקים נעים, יותר תנועות חלקות ומלאות רגש, ובאמבלבי הכריזמטי מחזיק בנוכחות שלו על המסך. גם הגרפיקות וה"הממשק" של הרובוטריקים משתלב יפה עם התקופה ומכיל אלמנטים של המסכים שמוכרים לנו מהתקופה. יש לציין, את עיצוב הדמויות של השקרניקים שמופיעים בסרט בתור הנבלים, הם מתנהלים ומתנהגים מתוך אידיאולוגיה כמעט קומוניסטית. הם מתייחסים לעצמם ולבני האנוש כ"חברים". ולבסוף כמובן, גם בוגדניים.

וכמובן, כוכב הסרט, באמבלבי, חייזרי ומתוק, שבעת קרב נכנס למוד מלחמה בסצינה שמזכירה מאוד את סצינת השיא ב"ענק הברזל".כולל הצבע שמתחלף בעיניים, ומזכיר לכולנו למה כל כך התאהבנו בו בסרט הראשון והוא מקבל את המקום שמגיע לו.

נקודת אושר נוספת בסרט הזה, זה שאחרי 10 שנים של רובוטריקים מתפוצצים עם אלפי חלקים נעים, אני אשכרה מבדילה מי מרביץ למי ובאיזה תנועה. מעט הקרבות שקיימים בסרט הזה בנויים היטב, עם כוריאוגרפיה מצוינת. (והרבה קריצה לHand to hand combat) הקרבות, שלא רבים יותר מדי,  גם קצביים, גם מעניינים, וגם אתה לא יוצא עם מיגרנה בסוף. אולי גם זו דוגמה להבדלים בגישה בין ביי (הרשום כמפיק של הסרט) חובב האפקטים והפיצוצים, לבין נייט שמגיע מרקע של stop motion

גיקית, הייטקיסטית, ליפטרית,
והמפיקה הראשית של גיקסטר.