"מרי פופינס" היה סרט דיסני שובר גבולות ברמה הטכנולוגית, כשיצא בשנת 1964. שילוב בין צילום ואנימציה היה מהפכני ופורץ דרך. זה איפשר להוליווד להרגיש שהכל אפשרי בשילוב הזה. בשבוע בו יוצא גם "באמבלבי" ורגע לפני ש"אקוומן" מגיע למסכים, ניתן לומר שהם לא טעו. רק חשוב לזכור שבניגוד להרבה מאוד סרטים שיצאו לאחרונה כשהם מכוונים לילדים אבל מכילים הרבה רפרנסים והומור שמבוגרים יכולים להנות ממנו – כאן בחרו להתמקד רק בילדים.
הסרט המקורי התרחש בלונדון כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וסיפר על משפחה שגרתית של זוג הורים ושני ילדיהם הלא מחונכים. הדבר הראשון שרואים בסרט היה שאומנת עוזבת את הבית תוך הכרזה שהילדים חסרי תקנה. מיד לאחר מכן מגיעה מרי פופינס (ג'ולי אנדרוז – "צלילי המוזיקה", "יומני הנסיכה" ו"גנוב על הירח"), בעזרת קצת קסמים ונוקשות בריטית מהפנטת היא לא רק עוזרת לחנך את הילדים (בלא מעט דרכים שהיום נחשבות לפליליות לחלוטין) היא מצילה את כל יושבי הבית, בדרך שתכל'ס לא מצדיקה שימוש בקסמים, אלא אם זו יצירה של דיסני.
ההמשך לסרט יוצא 54 שנים אחרי הסרט המקורי. העלילה מתרחשת 25 שנים אחרי הסרט הראשון, קצת לפני מלחמת העולם השניה. שני הילדים מהסרט הראשון גדלו. מייקל (בן וויסנלו – "סקייפול", "ספקטר") וג'יין (אמילי מורטימר – "חדר חדשות", "נקודת מפגש" ו-"הפנתר הורוד") חיים יחד בבית המשפחה. הוא אלמן והיא רווקה שבאה לעזור לו בזמן שהוא מחזיק את הבית, עובד כבנקאי ומגדל את שלושת ילדיו.
כדי להצדיק את חזרתה של הסופר נני המקורית אנחנו מגלים כמה שובבים הילדים – לפי אמות מידה בריטיות נכון לאנגליה של שנות הארבעים. כשהאח הצעיר רודף אחרי עפיפון ונעלם בפארק, התאומים רצים בעקבותיו, אבל אוי ואבוי, הם דורכים על הדשא איפה שכתב בשלט קטן "לא לדרוך על הדשא", והפקח של הפארק נוזף בהם קשות מבלי להבין את המצוקה שלהם. בדרך הם גם מתלכלכים מבוץ – לא עלינו. אכן, ילדים נוראיים…
משמיים מפציעה מרי פופינס (אמילי בלאנט – "מקום שקט", "קצה המחר", "השטן לובשת פראדה") ומכריזה שהיא מרגישה שכולם בבית הזה צריכים את עזרתה ובגלל זה היא חזרה. בלאנט מגלמת את האומנת הנוקשה בצורה מ-ו-ש-ל-מ-ת. מי שהיתה מטאל ביץ' ב"קצה המחר", סוכנת לוחמה בסמים קשוחה ב"סיקאריו", ואמא מפוחדת עד אימה ב"מקום שקט" מוציאה את תמצית הבריטיות שלפחות משתווה להופעתה של ג'ולי אנדרוז. שיטות החינוך שלה מותאמות לאנגליה הישנה והטובה, תוך שימת חשיבות מוגזמת לאמבטיות (במדינה שבקושי מזיעים בה) והתייחסות לאי מילוי הוראות המבוגרים כעבירה שיש עימה קלון.
ג'יין ומייקל מאושרים לפגוש שוב את האומנת שלהם ושמחים לכל סוג של עזרה. קצת כמו כל כל הורה, מכל מעמד, בכל יום בשנה.
הנוכחות של מרי משנה את הצבעים של הסרט. עם הופעתה מתפזרים העננים והחיים משתפרים כמעט לכולם.
במקום מנקה הארובות הפשוט שמסתובב על הסט בסרט המקורי, הפעם זהו ג'ק (לין מנואל מירנדה, שכתב, ביים והלחין את המחזה המצליח "המילטון" אותו הוא גם גילם, וגם כתב את המוזיקה וביצע כמה מהשירים ב"מואנה"), מדליק מנורות בשירות העיריה, שמלווה את העלילה מהצד. מירנדה הוא אמריקני ממוצא פורטוריקני וכשהוא מתאמץ לדבר במבטא לונדוני, הוא מצליח, אבל כל הפרצוף שלו מתעוות וזה ממש מוזר לראות. האיש הזה מאוד מוכשר, אבל בסרט הזה נראה שדחסו הרבה מאוד יכולות לקופסה נורא קטנה של דרישות תפקיד.
לג'ולי אנדרוז הוצע לקבל תפקיד קטן, לזכר הימים הטובים, אבל היא סדבה וביקשה להשאיר את מלוא הבמה לבלאנט. במקומה מצאו לחלוק כבוד לאנג'לה לאנסברי ("המיטה המעופפת", "היפה והחיה" – בגרסה המצוירת ו"רצח במשיכת קולמוס") שמופיעה בתפקיד אורח קטן. דיק ואן דייק ("צ'יטי צ'יטי בנג בנג", "לילה במוזיאון", "דיק טרייסי") גם מקבל תפקיד אורח והוא הנציג היחיד ששיחק גם בסרט המקורי.
את הסרט ביים רוב מארשל, שביים גם את "שיקגו", עליו זכה במועמדות לאוסקר, "זכרונותיה של גיישה" ו"שודדי הקריביים: זרמים זרים". יש לו מגע נכון גם לסרטי ילדים וגם לסרטים מוזיקליים, והוא התעקש שבסרט הזה יעשה שימוש אך ורק באנימציה שנעשית בידיים ולא במחשב, כדי לשמור על הדמיון לסרט המקורי.
מבחינה טכנית יש בסרט קטעים ממוחשבים שלא נראים ממש טוב. מדליקי מנורות הרחוב רכובים על אופניים ובאחת הסצינות הם קופצים על ספסלים כמו חבורת רוכבי ה-BMX, ללא שום סיבה. כמו שפופינס מונעת ע"י קסמים לא מוסברים כך גם פתרון התסבוכת העלילתית נפתרת ללא הסבר או הגיון, אבל אם זה גורם לכולם לשיר יחד – כנראה שזה טוב מספיק לסרט.
אין בסרט חידוש לשירים מוכרים שנורא רצינו לשמוע כמו סופרקאליפרג'ליסטיק, כפית סוכר עוזרת לתרופה להיבלע וכדומה. אני בספק שהשירים החדשים יגיעו לרמת הפופולריות של הישנים, אבל הם לא רעים בכלל ושומרים על חיוביות, שזה תמיד טוב בסרטי ילדים.
"מרי פופינס חוזרת" הוא לא סרט לכל המשפחה, אבל גם מי שאינו קהל היעד שלו לא יסבול יותר מידי אם ירצה לקחת ילדים, אחיינים או נכדים לקולנוע. סרט שמזכיר את התקופה שבה הקולנוע היה תמים, הסרטים היו פשוטים וכולנו ייחלנו למעט קסם בחיינו.
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
Featured
שתפו:
ספיידרמן רחוק מהבית חותם את השלב השלישי ביקום הקולנועי של מארוול. האם הפרק החדש בעלילותיו של איש העכביש עומד בציפיות?