"כוכב נולד"- ביקורת סרט

ועכשיו מגיע הגלגול הנוכחי של הסרט, עם סטפני גרמנוטה בתפקיד הראשי. או בשם הבמה שלה – ליידי גאגא ("אימה אמריקאית", "גברים בשחור 3", "עיר החטאים – עלמה להרוג") . אני חייב לומר שהייתי מצפה שבסרט הזה גאגא תסכים להופיע בשמה האמיתי, בגלל שהסרט הזה מספר על מישהי שמתחילה מלמטה בלי פוזות ובלי גימיקים. אבל אם פרינס ומדונה לא שינו את השם שלהם כשהם הופיעו בסרטים, גאגא יכולה להישאר גאגא.

לצידה מי שהתחיל כ"עוד פרצוף יפה" ונהיה שחקן אמיתי, בראדלי קופר ("צלף אמריקאי", "אופטימיות היא שם המשחק", "בדרך לחתונה…") שהיה מועמד לאוסקר פעמיים על משחק. רמז: לא על "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". קופר הפך את הסרט הזה לפרויקט האישי שלו. הוא היה שותף בכתיבת התסריט, שותף בכתיבת 4 מהשירים בסרט (גאגא שותפה בכתיבת 12 שירים), למד נגינה במשך שנה כדי שיוכל לצלם ולהקליט בו זמנית, בלי להראות כאילו הוא עושה אייר-גיטאר. ולראשונה הוא גם מביים, אחרי שהדף את קלינט איסטווד וסטיבן שפילברג שהביעו עניין במשרה הזאת.

התוצאה היא שהחלק הראשון של הסרט מרגיש כמו "המופע של בראדלי קופר". שוט הפתיחה של הסרט עוקב אחרי קופר עולה לבמה להופיע מול כמה עשרות אלפי מעריצים (סצנה שצולמה בפסטיבל מוזיקה בקליפורניה בהשתתפות קהל אמיתי שאפילו שילם כסף להיות חלק מהסצנה הזאת). מלא קסם וביטחון הוא ממלא את הבמה, מתחיל לשיר ולפרוט על גיטרה בצילומי תקריב שבאים לשכנע שמדובר בהקלטות שנעשו על הסט ולא הקלטות אולפן שהולבשו בעריכה. הסאונד הוא סאונד של הופעה, האווירה היא כזאת, ולמי שאוהב מוזיקת רוק, או מוזיקה בכלל, זה תענוג לחוות את ההופעה על הבמה ככה, כמעט בגוף ראשון.

מי שהיה המורה שלו לנגינה הוא לוקאס נלסון, בנו של זמר הקאנטרי ווילי נלסון. נלסון הבן ולהקתו מלווים את קופר בכל ההופעות בסרט, וגם הם מוקלטים על הסט.

מי שהתעקש מראש על הקלטות בלייב היתה ליידי גאגא שבעיקר רצתה להעביר את היכולות שלה בצורה האמיתית והנקיה ביותר, וכדי לשמור על אחידות, הקונספט הזה הוחל גם על קופר, שאולי חש פחות ביטחון מול הרעיון אבל זרם. התוצאה מוצלחת ותורמת לסרט ולקרירה שלו רבות. ככל שהסרט מתקדם הפוקוס עובר בצורה מאוד חלקה וטבעית מקופר לכיוונה של גאגא. בדומה לסרטי גיבורי-על, שלב גילוי הכוחות של הגיבור החדש הוא החלק המרתק/מרגש של הסיפור, כך גם בסרט הזה. גאגא משחקת את אלי, בחורה צעירה אבל לא נערה, שעובדת בעבודה שוחקת ולא מספקת ומוצאת את הכיף שלה בשירה במועדון שכונתי. קופר, בתפקיד ג'קסון מיין, זמר מצליח שנקלע לאותו מועדון ורואה את אלי מופיעה, מוקסם ממנה (בצדק) אבל לא ברור אם זה על רקע מקצועי או רומנטי.

אלי כמובן מסרבת אפילו לקבל את המחמאה ונמנעת בצורה מאוד משכנעת להאמין שהיא מוכשרת כמו שטוען ג'קסון. גאגא משחקת את הבחורה חסרת הביטחון בצורה מושלמת. כל צעד בדרך לכוכבות שלה מוצג בצורה מרגשת (פה המקום שבו אני צריך להיזהר ולמתן את החווייה שלי, כי אני דמעתי בחלקים האלה ואני לא יודע אם זה משהו שיקרה לכל אחד שיראה את הסרט). מבטים משתאים, התרגשות בשפת גוף מול קהל, ההסכמה האיטית לקבל את מעמדה החדש. גאגא מושלמת לתפקיד הזה ונראה שהיא הכניסה קצת מהניסיון שלה לתסריט. מזל שביונסה היתה עסוקה, כי היא היתה אמורה לקבל את התפקיד הראשי. נראה לי שמישהי עם הלוק של ביונסה תצטרך יותר יכולות משחק לשכנע שהיה לה קשה להתקבל לתעשייה הזאת.

הכימיה בין קופר לגאגא מצויינת בכל מה שקשור למוזיקה ויצירה, אבל דווקא מערכת היחסים שלהם כתובה בצורה נורא מרושלת. כשהם שרים יחד רואים כמה הם נהנים ומתרשמים זה מזו, אבל בזוגיות שהם מציגים על המסך זה מרגיש סינטטי לגמרי. הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממנה, למרות שרק 11 שנים מפרידות ביניהם.

כמו כל סרט על הצלחה בתחום הבידור, הסרט לא 'נופל' אלא ביוזמתו קופץ לתוך קלישאות של אמנים מיוסרים, מחיר ההצלחה, היחס למעריצים והפיתויים העומדים בפני הכוכבים. בנוסף הסרט בוחר קיצורי דרך לא סבירים, כמו לצרף זמרת לשיר חדש על הבמה, במהלך מופע, בלי שהלהקה עשתה חזרה אחת על השיר לפני כן. הקטעים האלה עוזרים לנו לזכור שמדובר בסרט ולא בסיפור אמיתי, על אף תצוגת המשחק המשכנעת של קופר וגאגא.

מדובר בסרט על החלום של כולנו – שיום אחד מישהו בעל השפעה יעריך את הכישרון הגדול שלנו שאף אחד אחר לא רואה. הסרט מבוים ברגישות ומקצועיות. התהליכים שקורים בו מזכירים סיפורים שראינו על מוזיקאים מהשנים האחרונות, ולכן הסיפור כולו אמין ומשכנע. אם היו עובדים על מערכות היחסים בסרט, לא רק בין 2 הדמויות הראשיות, הוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב, אבל כל עוד מתרכזים במוזיקה ובסיפור ההצלחה – יש כאן שעתיים ורבע מהנות מאוד.

סטרייסנד זכתה באוסקר על כתיבת שיר הנושא של הסרט "Evergreen" ב-76'. התחושה שלי היא שלפחות שיר אחד מהסרט יהיה מועמד, ולהערכתי גם שני השחקנים הראשיים ראויים למועמדות.

יורם לשם

בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.