"ונום" – ביקורת סרט

אבל המשותף לכל הסרטים האלו, ואולי חלק מהקסם שהופך אותם (או… לפחות את רובם… טוב, נו, לפחות מתוך עשרות האלפים שהופקו את הכמה עשרות-עד-מאות הבודדים שהיו מוצלחים מביניהם) לאהובים כיום היתה המודעות העצמית שלהם (שהפוסט-מודרניזם של היום כל-כך אוהב). עם תקציב ההפקה הזעום והקצב בו הופקו הסרטים, לרוב קשה לקחת את עצמך ברצינות. והם זרמו על זה. הם היו פאן של הפאן, והם נשארו כאלה.

אבל זה רק ה"קודם כל". כי זה לא רק יוטיוב. זה כי היום סרטי מפלצות זוכים לתקציבי ענק. נראה לי שזה קרה עם הסרט שדחף את הגל השני הגדול של הסאמר-בלוקבאסטרס והיה ממבשרי הגל ההוליוודי החדש, והוא כמובן מלתעות, שהשכיל לשלב בין עיוורון הצופים שלא ראו את הכריש, לבין חשיפת הכריש העצום בסופו. וקשה לי להגיד אם בזמנו ראו שזו בובה ענקית ומשעשעת, אבל… זה עובד. וזה זוכה לתקציבים יותר ויותר גדולים. אני זוכר איך כילד כל-כך נהניתי מאנקונדה וגודזילה.

אבל… משהו בזה לא עובד היום. כשניסיתי היום לראות את אנקונדה וגודזילה, לעומת היצור מהלגונה השחורה או את THEM, המפלצות היו כיף לא נורמאלי, אבל משהו בעלילה לא עבד. יש פה איזשהו פרדוקס. הייתי אולי מצפה שהסרטים הישנים בעלי התקציב הזעום והאפקטים הלא-משכנעים-יותר-מדי יוכלו לקחת את עצמם ברצינות יותר, כי חוסר האמינות יפצה על זה. אבל כנראה שאני טועה, כי בפועל זה לא המצב. ודווקא היום, כשסרטי המפלצות זוכים לתקציבים אדירים, הם גם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. ונום הוא דוגמה לאחד שכזה.

את התקציב הענק הוא חב גם לזה שהוא משתייך לגל של סרטי הקומיקס, שהחזיר לקולנוע הפופולרי את מסורת הסריאלים הנושנה והאהובה. והוא ימשיך עד שיתרסק לחופי אי-כיסוי התקציב. אני יכול לדבר רק על עצמי, כחובב סרטי טראש, שאני מצפה לראות את המפלצת, ומוכן בינתיים ליהנות מעלילה בעלת מודעות עצמית שהיא קלילה ולא פארודית. אבל ונום מבלה חצי ממשכו בניסיון לקבע עלילה עקבית וריאליסטית באמצעות חוסר אמינות לפני שהתפלץ מחרב את העיר. בשביל מה? ומילא הוא היה מארגן לנו עלילה מוצלחת, אבל מי היום עדיין מתרגש מאותן קלישאות שחוקות ואיומות? מי היום לא מניח שהאקדח במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית? יצור אחד שמחרב חיים של אנשים (עיתונאי) מתאחד עם יצור אחר שמחרב חיים של אנשים (תיפלץ-חלל). שבמקרה גם יש לו חוש הומור. "הזוג המוזר" שוב מופיע. נו, באמת. אם כבר משתמשים בקלישאות, למה לא לנצל אותן בתור מה שהן, ולדחוס את השעה הזו לעשר דקות?

אבל! זה רק החלק הראשון של הסרט. זה רק החצי העלילתי, האיטי והמייגע, והמיותר למדי, שמכין אותנו לרגעים שבו המפלצות יילחמו אחת בשנייה. ה-סיבה לקיומו של הסרט. והתגובה שלי לזה היא… הולי שיט. אנחנו אכן חיים בתור הזהב של חובבי סרטי המפלצות. זה מה שקורה כשנותנים כמות כסף דמיונית וטכנולוגיה על גבול הבדיונית במטרה אחת: לספק לנו "אטרקציה". ועוד ב-IMAX. ובתלת!!! הסרט… איך אומרים? Delivers. לאחר שהסתיימה יותר ממחצית הסרט, סוף סוף, כל זה היה שווה לחלוטין את הקלישאות השחוקות להחריד. אבל החלק השני עושה בו טוויסט. הסרט הזה מדגים איך לפעמים CGI יכול להיות אפקטיבי פי כמה מה-Practicals, שהם עד היום אחד ממעלותיהם של סרטי המפלצות הקלאסיים. ובחלק השני אפילו עלילה ובקלישאותיה הסרט מצליח לחדש… מעט, אבל חוויתי תחושת רעננות אמיתית. פרוידיאנים ויונגיאניים יכולים לבשל מטעמים אין-ספור מקרב של מפלצות שהן תמונת-ראי-מרובת-מימדים אחד של השני. אני רוצה מאוד, מאוד לספר איך ולמה, אבל… ספוילרים וזה. בשביל לדעת פשוט לכו תראו את הסרט. הוא חלק מתור הזהב של סרטי המפלצות.

אז מה בשורה התחתונה? אם נראה לך שתאהב/י את הסרט, אז כנראה שלא תתאכזב/י. אם את/ה לא בטוח/ה, אז או הכל או כלום. רק IMAX ובתלת. זה… זה פשוט אדיר.

(ואגב – זה ממש נחמד להיות בהקרנת טרום-בכורה של סרט קומיקס. כולם בקהל חובבי וחובבות קומיקס. כשמתחילים הקרדיטים רק אני וקומץ נוסף יוצאים. כל השאר נשארים בכיסאות ומחכים לסטינגר)

אלון יודקובסקי

בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.