ביקורת סרט – "חוטים נסתרים"

אולי אני קורא יותר מדי לעומק, אבל קשה לי שלא לראות את הדמיון לסרט אמדיאוס, שעוסק בקנאה, והוא למעשה סיפור מחדש של אגדת קין והבל. ונראה לי שגם בסרט הזה הקנאה ליצירה היא אחד המחוללים של הדרמה. סוג המשחק המאוד פרפורמטיבי והתקופתיות של העלילה, כמו גם צילום מסוים בתחילת הסרט, גם הזכירו לי את בארי לינדון של קובריק, שהדו-קרב היה בו מוטיב מרכזי. אבל לא נראה לי שאפשר להתעלם מזה שגם אנדרסון יודע דבר או שניים על תולדות הקולנוע, ובמידה מסויימת הוא מחדש את ורטיגו של היצ'קוק. אבל הפעם, בניגוד להיצ'קוק, שיצר דמות נשית פסיבית ופטישיסטית, אנדרסון יוצר דמות נשית מורכבת יותר. אין פה אחד-על-חשבון-השני: יש פה שניים, בדו-קרב. וזה מה שמאפשר לדרמה האדירה להתפתח.

ואם היצ'קוק נודע בתור The Master of Suspense, אנדרסון הוא המאסטר (כן כן) של סוג אחר של תחושה: Unsettledness. העריכה הלא-קונוונציונלית בתזמונה, שאחראית לחלק משמעותי מתחושה זו, היא רק אחד מהאמצעים שעושים מהסרט מופת צורני. לאורך הסרט ישנה תחושה עדינה ודקה של חוסר-נוחות מטריד ומאיים, על רקע האירועים היומיומיים. אין פה את המתח המפורסם, ואולי שכבר עבר עליו הכלח, של הסרט ההיצ'קוקיאני. הוא מפשיט מהעלילה של ורטיגו את כל הסיפור הבלשי, ומשאיר אותנו רק עם הדרמה הפטישיסטית. כמו היצ'קוק, שהשתמש באופן מודע שנע בין הסאטירי והתכליתי בפסיכואנליזה הפרוידיאנית, אנדרסון מכונן מחדש את הנראטיב האדיפאלי בהתאם למאה ה-21. בסרטו של אנדרסון, האמא הסמלית היא לא פרייארית. היא לא רק מושא(ת), היא גם נושא(ת).

בכך בסרט מתייחד בתקופה זה, בה במקביל לאירועים הפמיניסטיים המרגשים והחשובים שפוקדים את הוליווד בימינו, נוצר גם גל של סרטים מייאשים ומתישים שמנסים באופן בוטה להצהיר על עצמם כפמיניסטיים, ופשוט שמים במרכזם אישה חזקה (מה שבסרט הדוקומנטרי mis-representation התייחסו אליו כאל "The Fighting Fuck-Toy") ויוצאים ידי חובה. סוג אחר של סרטים, סרטי ה"מבוסס על סיפור אמיתי", שמים במרכז דמויות של נשים שהצליחו. בקרוב יוצא סרט שעושה משהו שבין לבין: מספר את סיפורה של מריה מגדלנה. אנדרסון יותר מתוחכם מזה. אנדרסון מפצח מחדש מיתוסים מערביים נושנים, ופותח את הפטריארכיה מבפנים. האם הוא הצליח? האם הסרט הזה "פמיניסטי"? אני מאמין שהרשת וכתבי-העת עתידים להתמלא פרשנויות בנושא הזה, ותשובה אחת ויחידה לא תהיה. זה חלק מהעניין שלו. מה שכן, המשחק של ויקי קריפס הוא לא פחות ממופת.

ככה הצליח אנדרסון להפיק את הסרט הבוגר ביותר שלו עד כה. במקום לתת לסינופסיס להעיף אותנו למחוזות שהיו מרתקים גם כסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק, הוא בוחר בנושא צנוע ופשוט, שמאפשר לו לפתח את כל הפלא האנדרסוני שהוא מראה לנו בסרטים הקודמים שלו. יהיו שיגידו שחבל שהופעתו האחרונה, על-פי השמועות, של דניאל דיי לואיס, היא לא הגדולה ביותר שלו. אני לא בטוח לגבי זה. בסרטים כמו זה ייגמר בדם, או כף רגלי השמאלית, או לינקולן, התפקיד במידה מסויימת כפה עליו משחק פנומנלי, שאותו הוא ביצע לרמות הגבוהות ביותר. בסרט הזה המשחק שלו מאפשר דקויות יוצאות דופן שמצביעות על הגדולה שלו כשחקן.

אנדרסון מייצר שני מוטיבים עיקריים בסרט: האריגה, והמזון. אבל זו ביקורת בלי ספוילרים, אז פה אני אסיים את הפיסקה הזאת.

אז מה בשורה התחתונה? בניגוד לסרטים הקודמים של אנדרסון, יכול להיות שהסרט הזה יחווה כיותר איטי, או אפילו משעמם. זה סרט שבו הדרמה חבויה ולא מתפרצת. זה סרט שבו חוסר הנוחות המטרידה לא מוצג כחלק מהעלילה, אלא הוא כל הזמן נמתח מתחת לפני השטח. זה הסרט שיום אחד הוא לא יהיה מהסרטים הזכורים של אנדרסון, אלא יותר מפניני-החן של אלו שצופים בקורפוסים שלמים של במאים, ושם זוכים למצוא פלאים. האם זה סרט טוב, או לא טוב? אז אני חוזר בי, זה לא סרט טוב. זה סרט מעולה.

אלון יודקובסקי

בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.