פייר? פישלנו. לא כי אנחנו לא אוהבים את "סוכני שילד", או לא צופים באדיקות. אנחנו כן. פשוט לקח לנו רגע לעכל. זה הכל.
אנחנו מגישים לכם אני ורשף, כתבה כפולה על סוכני שילד. הסדרה עם הקצב הכי מעולה בטלווזיה.
סוכני שילד, מהדקת ומשנה את מה שאנחנו יודעים על סדרות קומיקס. בעוד CW עוד מדשדשת בבריכה עם קצת יותר מדי קשקושים של בני נוער, שילד החליטה להתחיל לשבור את הגבולות של עצמה. בעונה 5 רוב הסדרות כבר מאבדות קצב, "סוכני שילד" ממציאה את עצמה מחדש כבר עונה שנייה ברציפות וזו אחת ההפתעות הנהדרות שהיו לנו בטלווזיה בשנים האחרונות, ובעיני אולי אפילו הקאמבק הגדול והבלתי האפשרי מכולן.
"סוכני שילד" הוא רק השם שנשאר, שילד כבר לא שילד, ונשאר רק רסיסים של מה שהיה פעם. הסדרה שינתה כיוון בפראות ובמקום לרדוף אחרי BAD GUYS, היא החלה לבחון את היקום שהיא פועלת בו. העונה החמישית זורקת אותנו לחלל, כמו שהייקום הסינמטי זורק אותנו לחלל, אבל יותר מזה, כמו שסיפורי הקומיקס של מארוול החלו יותר ויותר לצאת מגבולות כדור הארץ, לא רק לייקומים מקבילים אלא גם לחלל.
אחרי 2 פרקים שעסקו בעיקר לזעזע אותנו ולפצל את הקבוצה פרקים 3-4 של סוכני שילד מתמקדים בהתאקלמות ובהבנת העולם (והזמן) שבהם הם נמצאים משחקי הכוחות מתבססים דמויות חדשות שצצות . מתגלים ניצנים של משחקי הכוח שילוו אותו במהלך העונה (או החלק הזה) מתגלים.
בפרקים האלה עדיין רב הנסתר על הגלוי. הסדרה עושה עבודה מצוינת לדלג מסיפור לסיפור מבלי לאבד קצב, להכניס דמויות חדשות ומעניינות, שפותחות צוהר אל עתיד דיסטופי, וגם משתמשת בהם כדי להעביר מסר שוב אף אחד לא בטוח. כל זה בזמן שהם נמצאים בציר זמן שבו המין האנושי כמעט והוכחד והוגלה לתוך תחנת חלל, רק כדי לשרוד בתוך תנאים לא תנאים.
הדימיון לגילונות קומיקס לא מסתיימת רק בעיצוב, גם הפרק המיוחד (פרק 5) על גורלו של פיץ מאז שחברי הצוות שלו נעלמו, ועל רצונו להתאחד עם ג'מה מוציא מפיץ את המיטב. אחרי שראינו אותו כנבל של היידרה, שאותו הוא גילם בצורה נפלאה, פיץ מיישם את היכולות שהוא גילה בעצמו – הבטחון, התעוזה והזעם, כדי להגיע לג'מה. הוא לא בוחל בשום דרך, ומחנון מהוסס עם עיני כלבלב, הוא הופך בהעדר מילה אחרת, ללוחם. ההתבגרות שהדמות שלו עברה, הגילוי העצמי הן אחת העלילות המרכזיות והמעניינות ביותר בסדרה, שאי אפשר שלא לתהות האם היוצרים שליהקו את איאן דה קסטקר, השחקן המגלם את פיץ, הם חשבו שהדמות תוכל להגיע לרמת מורכבות שכזו.
הרצון של סוכני שילד להתפתח יחד עם הייקום הסינמטי מאפשרת לא רק מאפשרת לחקור קצת את העולם שמעבר לסרטים, ולזמן שבו הם נעשים, אלא גם מאפשרת לייצרת ייקום טלווזיוני בתוך עצמה. אחרי 5 עונות, הסדרה התרחקה מאוד מחיק הסרטים ויצרה עולם מקביל משל עצמה. ובעיניי אפילו יצרה ז'אנר חדש משל עצמה. כל פרק הוא כמו גיליון קומיקס משל עצמו. העיצוב, התפאורה, האפקטים, הצילום כל אלו מתכתבים ישירות עם חוברות הקומיקס של מארוול מהעשורים האחרונים. לא רק האלמנטים הסיפוריים נשאבים מהסדרה, אלא גם העיצוב והמראה הכללי, המאוד מאוד מושקע, ולמרות שהסדרה נמנעת מאלימות גרפית מדי. המסר שלה עדיין חודר עמוק מבלי ליפול לתהומות קיטש. עבודת צוות, תקווה, אמונה בחברים שלך. כל הערכים האלו מסתמנים בקולסון כמנהיג, ובצוות שלו.
קולסון הוא אחד דמויות ההנהגה האחרונות בטלווזיה שעוד עומדות על מקומן ללא ערעור. בעולם האמיתי יש לנו מנהיגים מאכזבים, שאיבדו מזמן את הערכים. קולסון משאיר בנו תקווה שצריך ויש להלחם על עולם טוב יותר, על חירות, וצדק, ושיוויון. ובכך הוא דומה מאוד לגיבור שלו, קפטן אמריקה. והוא הרוח הפועמת של הסדרה.
קולסון, יו-יו ומאק מוצאים את עצמם כעובדי פרך עבור נוגש בשם גריל, אנו נחשפים אל העוני והתנאים שבהם מצויים שרידי המין האנושי – בגיל 18 הם עוברים טרג'נסיס כדי להפוך לinhumans, ומואכלים בפנטזיה לחיים טובים יותר בקומות העליונות, רק כדי להפוך לכלי משחק ושעשוע בקרבות עבור העילית. סימונס מוצאת את עצמה משרתת את מנהיג תחנת החלל, שמסוקרן ממנה ומיכולותיה רק כדי להשתיק אותה ואותן ודייזי בעלת היכולות הידועה גם כ"destroyer of worlds" נופלת בשבי כדי להמכר לכל המרבה במחיר.
יש כאן סיפור על מעמדות חברתיים, על מסע בזמן. על המקום שיש לנשים עם יכולות בחברה העתידית.,
יש כאן רצון עז לספר סיפור חדש, גם עם הדמויות כבר ישנות, ולאתגר אותן מחדש. הדמויות ממשיכות להתפתח, ממשיכות להשתנות, גם לכיוונים לא צפויים, אף אחד אינו בטוח בעונה החמישית של "סוכני שילד". רמזים ורעיונות נשתלים ברחבי הפרקים. ובעיקר, אף פעם לא ממש משעמם.
זה כבר לא על ציד של אנשים שונים ממך, זה תמרור אזהרה חברתי בוהק, כמו שמדע בדיוני אמור להיות, על המצב שלנו כחברה, על המורכבות שלנו כאנושות, על הכוח שיש בנו להתגבר על זמני משבר גם כשהעתיד נראה רע. בסופו של דבר, סוכני שילד מצליחה לעשות את זה מבלי ליפול לתהומות של דיכאון. היא מביאה אקשן, הומור והמון כיף לז'אנר הטלווזיוני הזה. כמו שכל גיליון קומיקס טוב אמור לעשות.
מירי היא המפיקה הראשית של גיקסטר, וגיקית חובבת קומיקס באופן כללי
שתפו:
מירי נמנוב
- קטגוריות: תרבות ובידור
- תגיות: טלווזיה, טלויזיה, קולנוע
