במהלך היום הזה נתקלים וורד וג'קובי בטיקה (לוסי פריי –  11.22.63) אלפית צעירה שבורחת מחבורה של אלפים המחפשים שרביט רב עוצמה שהיא לקחה מהם ומאותה נקודה הסרט הופך להיות מאבק הישרדות של כל השלושה מפני כל הגורמים הרודפים אחריהם.

ברמתו הבסיסית “Bright” הוא סוג של הכלאה בין סרטי משטרה/מתח קטנים וקלסטרופוביים כגון "יום אימונים מסוכן" או אחד מסרטיו הקודמים של אייר – “End Of Watch” לבערך 745 סרטי פנטזיה שונים ומשונים – החל מ "שר הטבעות" וכלה ב "וורקראפט" וכל המדיומים בעולם שאי פעם ייצגו עולמות שכאלו מספרים ועד משחקי מחשב. אבל פה מתחילה הבעיה הכי גדולה של הסרט – הוא לא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.

“Bright” מרבה לקחת אלמנטים מכל סרט משטרה שאי פעם ראיתם – השוטר הוותיק והציני (סמית') שלא רוצה להיות מצוות עם הטירון (אדג'רטון) אבל בשל נסיבות המקרה שאותו הם חוקרים אט אט הם מתקרבים ולומדים להעריך אחד את השני. אבל גם זורק לסיר רשימת מרכיבים מסרטי פנטזיה – יצורים פנטסטיים שעוברים האנשה והעתקה לזמנים מודרניים – האלפים הם אליטיסטים יפי תואר, האורקים הם חברי כנופיות לא מפותחים ואלימים וכך הלאה.

התוצאה הסופית היא סרט שהוא סוג של תבשיל שבישלו אותו 4 שפים שונים, אבל בלי לדעת מה השף שלפניהם שם בסיר – בלאגן אחד גדול ומשהו שכנראה יהיה קשה מאוד לעיכול. האשם העיקרי הוא כנראה התסריטאי מקס לנדיס שאחראי גם לתסריטים של "אמריקן אולטרה", "כרוניקה בזמן אמת" ואחרים –  מדובר בתסריט בעייתי מתחילתו ועד סופו, עמוס סתירות פנימיות הן בסגנון והן בטון שהוא משרה על הסרט.

התסריט של לנדיס כופה על סמית', אדג'רטון וכל שאר השחקנים בסרט כל קלישאה אפשרית בעולם, שורות דיאלוג ברמה של פרוייקט סוף שנה של כיתה ד' ומדלג בין רצון להיות קליל ועוקצני לכבד ומשמעותי במהירות האור. אבל הבעיה הכי גדולה של התסריט של לנדיס והסרט של אייר היא אחת, והיא ברורה לכל מי שיש לו אפילו עין אחת מתפקדת: העולם שלנדיס בנה בעיני רוחו ושאייר הקים הוא עולם ענקי, עם מיתולוגיה פנימית שנמתחת לאורך אלפי שנות היסטוריה פיקטיבית, אבל בכל פעם שאנחנו כצופים משוכנעים שאנחנו הולכים לקבל התייחסות משמעותית כלשהיא לאותה מיתולוגיה הסרט עושה פניית פרסה חדה ומתעקש להשאיר אותנו באותו יום ואותה נקודה שבה הסיפור שלנו מתרחש.

כשטרילוגיית ההוביט של פיטר ג'קסון יצאה לאוויר כל האינטרנט זעק על כך שג'קסון לקח ספרון באורך של 300 עמודים ומתח אותו עד שנפרם לאורך 3 סרטים וכמעט 8 שעות,  “Bright” של לנדיס ואייר סובל מבעיה הפוכה לחלוטין – יש בו מספיק חומר מיתולוגי ובניית עולם לסדרה של 10 פרקים בני שעה (אם לא יותר) או לפחות טרילוגיית סרטים אבל הוא נדחס למוות לתוך שעה וחמישים דקות.

וזה בדיוק מה שעיצבן אותי – כל כך רציתי לדעת עוד, לשמוע עוד על ההיסטוריה, לקבל עוד התייחסויות לדמויות מסוימות שמוזכרות בחטף ואחראיות במישרין או בעקיפין לעלילת הסרט אבל לא, בשעה וחמישים פשוט אין לזה זמן. הנקודה הזו כל כך עצבנה אותי שאפילו לא טרחתי להתייחס לסטריאוטיפים החברתיים הטרחניים ומוסר ההשכל הזול ש “Bright” מתעקש להרביץ בנו, אבל גם הם שם.

בצד החיובי של הסיפור – זהו אחד מהסרטים הראשונים שנטפליקס אחראיים עליהם שנראה כמו הפקה הוליוודית בקנה מידה ראוי – הצילום, העריכה, האפקטים והאסתטיקה הכללית, כולם ראויים לשבח, קל מאוד לראות לאן ואיפה הושקעו 90 מיליון הדולרים. רק חבל שהם מתבזבזים על סרט כל כך מבולגן.

אם הייתי צריך לדרג סרטים לפי פוטנציאל הסרט הזה היה מקבל 10. אבל אני מדרג לפי תוצר סופי, ולכן “Bright”  יקבל אצלי אך ורק 4.

רשף שייר

נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות