שימו לב: כתבה זו מכילה ספויילרים לפרק זה
נראה שכל פרק של ״ג׳סיקה ג׳ונס״ מנסה לשים את הזרקור על עוד דמות אחת בעלילה, תוך כדי שהוא רותם למשימה את הדמות שעליה שמנו דגש בפרק הקודם. הפרק הזה המשיך את הפיתוח של דמותו של לוק קייג׳ וחשף לנו עוד רבדים ובעיקר חלקים מההיסטוריה של הדמות. זוכרים את האגביות שדיברתי עליה בפרק השני שכל כך מייחדת את ״ג׳סיקה ג׳ונס״? אז בפרק הזה האגביות הזאת היא הכוכבת של הפרק. רק תראו איך נושאים כל כך ״גדולים מהחיים״ כמו ״איך קיבלת את הכוחות שלך?״ הופכים לשיחת חולין בבית קפה. אם אנחנו מדברים בבתי קפה על העבודה שלנו בחוסר רצון, ג׳סיקה ולוק מדברים על כוחות העל שלהם כאילו מדובר בסיפור על זכרונות בית הספר שלהם. זה כל כך מרענן לראות סדרה שדווקא את היסודות שלה (גיבורי-על) היא לוקחת כמעט לא ברצינות, אבל שומרת על רצינות מוחלטת בכל השאר.
אם בפרק הראשון הייתה לנו סצנת סקס מדכאת וקרה, בפרק השלישי אנחנו מקבלים אקט לוהט יותר, ואפילו מעצים: בפרק הראשון ברור לנו שג׳סיקה לא נהנתה, ובעיקר העיקה על עצמה. בפרק הזה ג׳סיקה בשליטה. היא קורעת ללוק את החולצה, אבל הוא לא יקרע ממנה את החולצה, ולא יגע בה עד שהיא תפסיק לאחוז לו בידיים. הפעם היא לא עם הפנים כלפי מטה, אלא היא מעליו. היא זו שמחליטה על סיבוב שני, היא היוזמת, היא בשליטה, והפעם היא גם נהנית. סצנות הסקס האלה גם נתנו לנו את התשובה שקוראי וצופי סדרות קומיקס חיכו לקבל: איך נראת סצנת מין בין שתי דמויות עם כוחות על? התשובה: די דומה למין רגיל, אבל עם יותר נזק לסביבה.
במהלך הפרק גילינו גם למה ג׳סיקה עקבה אחרי לוק. מסתבר שג׳סיקה הרגה את אשתו של לוק, תחת השפעתו של קילגרייב כמובן. העובדה הזאת מוסיפה כל כך הרבה עומק לג׳סיקה ובעיקר עוד רובד קשה למערכת היחסים בין ג׳סיקה ללוק. זה סיפור סבוך שמוסיף עוד לחץ למערכת יחסים שהיא כבר ממילא מוזרה.
הפרק השבוע נתן לנו זווית כמעט אקטואלית על כותרות השבוע בארץ, כאשר הופ, שרצחה את הוריה תחת השפעתו של קילגרייב, עולה על הכוונת של התקשורת בסוג של האשמת הקורבן. מאוד מעניין עד כמה הזווית הזאת רלוונטית לאירועי האשמת קורבן שצצים בכל העולם, ואפילו ממש בשבועות האחרונים בישראל. זה נושא שנהיה יותר ויותר רלוונטי בימינו. הופ טוענת שהיא עברה התעללות (עדיין לא ידוע אם יש שם הקשר מיני כלשהו), ואף אחד לא מאמין לה, ויתרה מכך, מאשימים אותה בשקר. רק ג׳סיקה כמובן מאמינה לה, ומצליחה לגייס את טריש, חברתה הטובה (או שאולי יותר מזה?), כדי שתעשה את הטעות הכי גדולה שלה ותמשוך את תשומת ליבו של קילגרייב. טעות שהובילה לסצנת מאבק מורטת עצבים בין טריש לבין שוטר אשר נשלח על ידי קילגרייב. הטירוף שאוחז את המושפעים מקילגרייב הוא די מצמרר וגורם לתחושת מצוקה אמיתית ומעלה בעיה מוסרית מעניינת: איך תוקפים אדם שכלל לא נמצא בשליטה? האם זה מוסרי להגיע למצב שבו אתה הורג תוקף שלא אחראי להחלטותיו רק בכדי להגן על עצמך? אלה בעיות קשות שרוב הסיכויים שנקבל התייחסות אליהן בפרקים הבאים.
מצד אחד הסדרה הזאת מאוד מבדרת. היא משעשעת, מצולמת מרהיב ומכילה הומור קליל וזורם. אבל מצד שני זאת סדרה כל כך מלחיצה. בפרק הזה במיוחד קיבלנו תחושה שאי אפשר לנצח את קילגרייב. הרי איך אפשר להתגבר על אדם שיכול לגייס לעצמו צבא של שטופי מוח? יש כאן תחושה שאנחנו יכולים להגיע למצב של ג׳סיקה מתמודדת מול כל העולם. שוב בכל פעם שרק שומעים את הקול של קילגרייב, משהו מבפנים מתכווץ אצלי. אני מרגיש אי נוחות אדירה בכל פעם שהוא רק מוזכר. ובאופן כללי הסדרה משרה אווירה מאוד קשה, על גבול הלא-מבדרת. זה בשום פנים ואופן לא אומר שהיא לא טובה, אבל היא לא קלה לעיכול בניגוד לרוב סדרות הקומיקס האחרות.
ואז זה קרה, סופסוף, ג׳סיקה מול קילגרייב. פנים מול פנים. בפעם הראשונה בסדרה קיבלנו את קילגרייב במלואו, רק כדי שהוא יברח שניה לאחר מכן. הרגע הזה שבו הוא נחשף למצלמה סופסוף הוא רגע חזק במיוחד שבו אפשר לראות שגם הוא לא ציפה לבואה של ג׳סיקה, וגם ג׳סיקה לא מוכנה נפשית להפגש איתו שוב, למרות שהיא מנסה להציג חזות בה היא מוכנה.
כמה כיף זה לראות גיבור (או בעצם גיבורה) שהוא כביכול ״רמבו״, כלומר יכול לחסל את כל מי שעומד בדרכו, אבל הוא עוד לא באמת מוכן. ג׳סיקה נראית כאילו היא יכולה להתמודד עם כל דבר ושום דבר לא יכול לעצור אותה, אבל היא מבינה לאט לאט שהיא לא יכולה עדיין להתמודד מול קילגרייב ומול ההשפעות שלו על הסובבים אותה. זה מוסיף עוד מתח למבנה של הדמות עצמה, שבכל פרק מקבלת עוד ועוד רבדים שהופכים אותה ליותר מורכבת ויותר מעניינת. תהליך שעובר כמעט על כל שאר הדמויות בנוסף.
השורה התחתונה
עוד פרק מצוין של ״ג׳סיקה ג׳ונס״ שמראה לנו עד כמה הסדרה יכולה להמשיך ולהעמיק בדמויות, תוך כדי שהיא מתייחסת בחוסר רצינות כמעט מוחלט לקלישאות גיבורי העל שכולנו מורגלים אליהן.
עידן בן טובים
בן 27. סטודנט ללימודי טלוויזיה. נולד עם ג׳ויסטיק ביד. יש לו הרבה יותר מדי גאדגטים והרבה פחות מדי זמן פנוי. פעם ניסה להשתמש במשך שנה במכשיר אנדרואיד וחזר בכדי לספר.חובב רסלינג מושבע ובעל פטיש לא מוסבר לביצוע קליברציות למכשירים אלקטרונים. מנחה את פודקאסט הרסלינג המוביל בישראל: ״האוס שואו״
