זהו. נגמר. גרמניה היא אלופת העולם בפעם הרביעית ואנחנו צריכים לחכות עכשיו עוד 4 שנים עד המונדיאל הבא ברוסיה.
אמנם הגמר נכנס להארכה עם 0-0 (בפעם השנייה ברציפות) אבל קיבלנו משחק מצוין מצד שתי נבחרות שרצו לנצח. הגרמנים הראו שליטה במגרש ובכדור והציגו נתוני מסירה מרשימים בהרבה מהארגנטינאים, אך דווקא מסי וחבריו היו המסוכנים יותר לאורך המשחק. עם קצת יותר ריכוז ושקט מול השער, אני מאמין שהגביע היה נשאר בדרום אמריקה. ארגנטינה קיבלה מתנות מההגנה הגרמנית ופשוט לא ניצלה אותם פעם אחר פעם. בין אם זה היה היגוואין, שידוע בכך שאינו מסוגל לכבוש במאני טיים, או מסי שקיבל הזדמנויות שככל הנראה בברצלונה הוא כובש מהן ללא בעיה ועד לפלאסיו שיכל לסגור את הסיפור בהארכה אך החליט להתחכם ולנסות להקפיץ מעל השוער הטוב ביותר בעולם היום, מנואל נוייר הגרמני.
בניגוד לכל הציפיות שהיו לפני הטורניר, הדבר העיקרי שראינו מנבחרת ארגנטינה הייתה רוח הלחימה. מה שקצת פחות ראינו זה את הכישרון האדיר של ההתקפה הארגנטינאית. חוד שמורכב משחקנים כמו מסי, היגוואין, אגוארו ודי מריה, חייב לספק יותר מ8 שערים לאורך טורניר שלם ובוודאי יותר משער אחד בזמן החוקי לאורך כל שלבי הנוק אאוט.
לעומת ההתקפה שלא עמדה בציפיות, דווקא ההגנה של ארגנטינה, שנחשבה לחולייה החלשה של הנבחרת, עמדה בצורה מצוינת לאורך הטורניר ולא נכנסה לפיגור עד ל-7 הדקות האחרונות של הטורניר.
ארגנטינה הציגה רוח לחימה מדהימה, השחקנים לא ויתרו על אף כדור ולא פחדו להכנס לתיקולים מסוכנים. בשני המשחקים האחרונים של הנבחרת ראינו הרבה מפגשים וכניסות קשות ופציעות, אבל הדבר הכי ייחודי שראינו הוא שלמרות כל העימותים והפציעות של מסצ׳רנו, זבאלטה והיגוואין, השחקנים המשיכו לשחק לאחר הפציעה בכל דרך אפשרית, בצליעה, עם תחבושות ובכוח, זו הרוח שהביאה נבחרת ארגנטינה לטורניר הזה וזו הרוח שהביאה אותה עד מרחק נגיעה מהגביע הקדוש. ואז הגיע מריו גצה.
גרמניה הייתה הנבחרת המרשימה ביותר בטורניר הזה, ביי פאר. דוברי הפורטוגזית לא ישכחו את התבוסות שנחלו מרגלי הגרמנים שלא ריחמו וכתשו את נבחרות פורטוגל (4-0 בשלב הבתים) וברזיל המארחת והפייבוריטית (7-1 בחצי הגמר). בגמר לא ראינו את אותה איכות התקפית מהגרמנים אבל ראינו את ההבדלים בין הכדורגל האירופאי למקבילו הדרום האמריקאי. הגרמנים שמרו על משחק מסודר, עם הרבה מסירות והחזקת כדור והאמינו בשיטה שלהם גם כשלא הצליחו לפרוץ את ההגנה הארגנטינאית ולהגיע למצבים. גארי ליניקר אמר פעם: ״בכדורגל, 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים״, אז אמנם הפעם זה לקח 120 דקות, אבל הנבחרת הגרמנית החזירה את המשמעות למשפט האלמותי הזה. מאז 2006, הנבחרת הגרמנית שינתה את צורת המשחק ההגנתית והיעילה שהתאפיינה בה בעבר והחלה לשחק כדורגל התקפי ושמח, לעיתים הטוב בעולם, אך לא הצליחה לזכות בעזרתו בתארים. אחרי הפסדים כואבים בחצאי הגמר ב2006 ו2010 וכן הפסדים בגמר יורו 2008 וחצי גמר יורו 2012, היו שטענו שהגרמנים הפכו ללוזרים. עם כל המטען הזה על הגב הגרמנים הגיעו לברזיל והראו שכיום ללא ספק הם הטובים בעולם. תהליך הבנייה של הנבחרת הזו נמשך מאז 2008 והוא מושתת על הבסיס של השחקנים הצעירים שזכו באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21 בשנת 2009. אוזיל, ח׳דירה, נוייר, הומלס הם רק חלק מהשמות של אותה נבחרת שחמש שנים לאחר מכן כבר יכולים לקרוא לעצמם אלופי העולם.
מילה על מסי:
בארבעת המונדיאלים האחרונים, השחקן שזכה בתואר כדור הזהב המוענק לשחקן המצטיין של הטורניר, לא הגיע מהנבחרת המנצחת. רונאלדו הברזילאי ב98, אוליבר קאן הגרמני ב2002, זינדין זידאן ב2006 ודייגו פורלאן האורוגוואי ב2010. גם הפעם זכה שחקן שלא זכה בגביע, ליאו מסי שמו. אז למה הפעם הזו עוררה כל כך הרבה מתנגדים? מכיוון שאנשים יודעים מה מסי מסוגל להציג. הוא עושה זאת כבר שנים במדי ברצלונה ומעלה את הרמה שלו בכל עונה לסטנדרטים חדשים של כיבושים ותרומה התקפית. במונדיאל הזה, אחרי שלב בתים שבו סחב את הנבחרת שלו על הגב עם 4 שערים, הגיע שלב הנוק אאוט שבו כל משחק חשוב ומסי לא היה עצמו. דובר רבות על נתוני הריצה המביכים שלו (רק שוערים וסמואל אטו רצו פחות ממנו בטורניר), אך זהו לא מידע חדש, מסי ידוע כאחד ששומר על האנרגיה שלו במהלך המשחק לטובת יצירת פריצות מסחררות כשההגנה לא מצפה לכך, אבל כאן גם את הפריצות הללו לא ראינו, פשוט ראינו אדם מתהלך על המגרש, מדי פעם מנסה לעבור שחקן או שניים וגם כאשר הגיע למצבים, מחמיץ ברשלנות.
בנוסף, מסי הוא הקפטן הארגנטינאי. מינוי שקיבל לאחר המונדיאל הקודם כנראה מתוך הכרה בכישרון האדיר שלו, אבל קפטן צריך להתנהג כמו קפטן. לדחוף את השחקנים, להוות דוגמא ולעורר השראה. מסי לא עשה אף אחד מהדברים הללו ולאורך הגמר היה ניכר שזה גדול עליו. הקפטן האמיתי של ארגנטינה היה צריך להיות חאבייר מסצ׳ראנו, אותו שחקן שאסף את השחקנים לפני ההארכה ודיבר אליהם, הרגיע אותם ואמר להם בדיוק מה הם הולכים לעשות. ומסי? הלך להתבודד בפינה מבלי להקשיב בכלל לתדרוך של המאמן סאבלה.
מסי הוא שחקן גדול. ענק. אחד הגדולים בהיסטוריה. אבל קפטן הוא לא, והשחקן המצטיין בוודאי שלא.
מונדיאל 2014 היה טורניר מצוין ולעיתים הייתה תחושה שזהו הטורניר הגדול בכל הזמנים, אך ככל שהתקדמנו בשלבים, כך רמת הכדורגל ירדה. הקבוצות פחדו להפסיד בנוקאאוט וקיבלנו יותר מדי תוצאות 0-0. מה שאני אזכור מהטורניר הזה היא הלכידות הקבוצתית שאפיינה את רוב הנבחרות. קוסטה ריקה הפתיעה את כולנו וסיימה את הטורניר ללא הפסד (הודחה בפנדלים על ידי הולנד), צפינו בחילופי משמרות בין הכדורגל הספרדי ששלט ברגל רמה ב6 השנים האחרונות לבין הגרמנים המצוינים שכעת קוצרים את פירות ההשקעה והכי חשוב, ראינו המון המון שערים.
ועכשיו מתפנים לדברים החשובים באמת. גביע הטוטו. ואמוס ארגנטינה ויאללה מכבי!
הערת העורך: דור לוי הוא סטודנט לתקשורת, בן 27. עצלן מקצועי, גרגרן חובב וכותב מתחיל. פעם בזבז את כל הונו על נסיעה לאירוע ספורט עלום שם בדרום אפריקה וחזר משם עם כאבי אזניים לא מוסברים.