קצת אחרי האסון שנקרא "ליגת הצדק" שמעתי שמתכוונים לעשות סרט רק על הג'וקר. שנה לפני כן די.סי. קומיקס כשלו עם "יחידת המתאבדים" בה הוצג הג'וקר הכי גרוע אי פעם בקולנוע ע"י ג'ארד לטו, כך שהציפיות נטו לכיוון של עוד מפלה קולנועית.
אח"כ הגיעה ידיעה שחואקין פיניקס ("גלדיאטור", "היא", "הולך בדרכי") יגלם את הג'וקר וזה עורר עניין. אח"כ התברר שהבמאי של הסרט יהיה טוד פיליפס, מי שהיה אחראי לשלושת סרטי "בדרך לחתונה…", "כלבי מלחמה", "אל תלחצי אני בדרך" ועוד כמה. זה לא נראה כמו ליהוק מבריק על סמך עבודותיו הקודמות, ושוב היתה תחושה של התלהבות מופחתת. ואז יצא הטריילר שלא נתן צופים להבין יותר מידי על העלילה של הסרט אבל הלוק המחוספס שלו היה בולט. כאילו הוא בא לצעוק עלינו - “אני לא מארוול”, ושוב היה מענין לראות מה יצא מזה.
השיא של בניית ההייפ לסרט הזה בא לפני חודש כשהסרט הוצג בפסטיבל הקולנוע של ונציה וזכה בפרס "אריה הזהב" היוקרתי. בשנה שעברה זכה בו הסרט "רומא", שזכה אח"כ בשלושה אוסקרים: הסרט הזר הטוב ביותר, בימוי וצילום. שנה קודם זה היה "צורת המים" שזכה בארבעה אוסקרים: הסרט הטוב לשנת 2017, בימוי, תפאורה ופסקול.
פרס אריה הזהב הוא לא תחזית מהימנה לזכיה באוסקר, אבל זו בהחלט חותמת איכות לסרט, וזה משהו שלא ציפיתי מ-די.סי. בהסתמך על ההתנהלות שלהם עם סרטי קומיקס מאז שכריסטופר נולן סיים את טרילוגיית האביר האפל איתם.
הסרט מספר את סיפור המקור של הג'וקר. איך אדם רגיל שגדל בגות'האם הפך להיות ליצן רצחני. הבעיה איתה הסרט צריך להתמודד בראש ובראשונה היא שהדמות של הג'וקר מוכרת, ובאין כוונה לשנות אותו או להפוך אותו למשהו אחר, התסריט צריך להיות מעניין, יצירתי ומרתק בזמן שהצופים יודעים בדיוק מה תהיה נקודת הסיום של הסרט. המשחק של פיניקס מושלם. כצופה ברור לך בדיוק מה עובר עליו. התסכולים, הקשיים, האכזבות והמכשולים - ללא מילים. הית' לדג'ר זכה באוסקר לשחקן משנה על תפקידו כג'וקר ב"האביר האפל". יהיה יפה לראות גם את פיניקס מקבל אוסקר, הפעם על תפקיד ראשי לאותה דמות.
למרבה המזל מי שהיו אחראים לבניית הסיפור היו התסריטאים טוד פיליפס (כן, הוא גם הבמאי והמפיק) וסקוט סילבר, שכתב תסריטים ל"פייטר" (עליו היה מועמד לאוסקר), "כנופיה חוקית" ו"8 מייל". למרות שבקומיקס המקורי הג'וקר נפל למיכל כימיקלים שעיוות את פרצופו, ולמרות שבסרט "האביר האפל" אחד הסיפורים של הג'וקר היה שאבא שלו חתך את לחייו כי הוא היה רציני מידי - התסריט נפרד מהסיפורים הפשוטים האלה ולקח את זה לעומק חדש ומוצדק.
עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות השמונים בארצות הברית. גות'האם נראית כמו ניו יורק של אותה תקופה - לכלוך ברחובות, גרפיטי על הרכבות התחתיות (מבפנים ומבחוץ), הפשע משתולל והמשטרה לא מסוגלת לעשות דבר עבור התושבים. בנוסף יש שביתת עובדי ניקיון בעיר, מה שמוסיף עוד רובד של זוהמה לסרט.
ארתור פלק הוא איש שהחיים התאכזרו אליו וממשיכים להתאכזר אליו יום יום. הוא חי עם אימו, שלא נמצאת במצב בריאותי טוב, בבניין משותף ומוזנח. הוא חולם להיות סטנדאפיסט, הוא מעריץ את מוראי פרנקלין (רוברט דה נירו: "נהג מונית", "קזינו", "האירי" מסוף נובמבר בנטפליקס), מנחה טלוויזיה של תוכנית בידור לילית, סטייל ג'וני קארסון או דיוויד לטרמן, והוא עובד בתור ליצן שאמור למשוך את תשומת ליבם של עוברי אורח למבצעים בחנויות אותן הוא מפרסם. למרות העבודה המשפילה, ארתור, ששואף לשמח אנשים באופן כללי, עושה כמיטב יכולתו ורואה בעבודה הזאת קרש קפיצה.
בסוף יום עבודה בו סופג ארתור השפלות מאנשים זרים שבזים לו ואף מתעמרים בו, אנחנו רואים אותו נוסע באוטובוס, שגם בנסיעה הזאת גורמים לו להרגיש דחוי, ומגיע לתחתית גרם מדרגות מדכא שמוביל לביתו. כל צעד שהוא לוקח וכל חוויה שהוא עובר מוסיפים לתחושת החיים האומללים של הגיבור ועוזרים לנו להבין מה שעובר עליו. הפעם האחרונה שסרט גרם לי להרגיש בדיוק מה שהגיבור מרגיש היה ב"ממנטו" של כריסטופר נולן, שהיה ערוך בצורה גאונית שעוזרת לי, כצופה, להבין את הבעיה של הגיבור שלא יכול לשמר זיכרון לטווח ארוך.
במקרה של ה"ג'וקר" - הסרט לוקח את הזמן במכוון ומאלץ את הקהל לא רק לראות או להבין את הבעיות הנפשיות של ארתור, אלא ממש לתסוס איתו במיצים החומציים של חייו, עד שנבין אותם. זו לא חוויה קלה, אבל היא הכרחית.
בשלב מתקדם יותר של הסרט ארתור מגיע לאותו גרם מדרגות אבל הוא יורד בו מביתו חזרה לעיר. במקום זווית צילום שמראה את העיר המוזנחת מאחוריו עכשיו מאחריו יש שמיים בהירים ומוארים. הוא לא לבוש בסחבות וצועד ובפנים נפולות אלא בבגדי ליצן ופנים מאופרות. הוא לא מאמץ את שריריו כדי להגיע לדירתו המדכאת אלא רוקד בקלילות במורד המדרגות למה שהוא רואה כעתיד טוב יותר. סימבוליות כזו מופיעה מספר פעמים בסרט ומעניקה לו את העושר העלילתי במסרים מתוחכמים ונסתרים שכאלה.
הרבה סרטי קומיקס עושים מאמצים עילאיים להראות כמו החוברות שהיוו מקור השראה לסרטים. למשל "עיר החטאים", "הענק הירוק" (של אנג לי), "סקוט פילגרים", "300". ה"ג'וקר" דווקא לוקח את הסרט לצד השני. הוא מציג את שנות השמונים המכוערות באפרוריות הקיומית שלהן בדרך הכי מציאותית שאפשר. בלי צבעים זרחניים, בלי צילומי רחפנים או מעברים מתוחכמים דרך קירות וחלונות. אנשים אפורים במשרדים אפורים חיים את חייהם האפורים. את המראה הזה קל יחסית להפיק, וזה שבסופו של דבר יוצא סרט לגמרי יוצא דופן - מלמד שלא חייבים המון פירוטכניקה וגרפיקה ממוחשבת למכור סרט קומיקס טוב.
זה לא אומר שחסרה בסרט יצירתיות בצילום. להיפך. הצילום של לורנס שר, שאחראי לכל סרטיו של פיליפס וצילם בעיקר קומדיות עד כה, מרהיב ברגישותו. הצבע האדום לא מופיע הרבה בסרט, אבל כשהוא מופיע, הוא בולט לעומת הצבעים האחרים לא רק בחזות אלא גם במשמעות. כמו מוזיקאים טובים באמת שיכולים לנגן רוק כבד, ג'ז או מוזיקה קלאסית, כך, מסתבר, אנשי קולנוע טובים ימצאו את עצמם בכל נישה.
התקציב של הסרט היה 35 מיליון דולר בלבד, והגיע ל-55 מיליון, כולל הוצאות השיווק. לצורך השוואה, "300", שצולם כולו מול מסך ירוק ויצא לפני 12 שנים, עלה 65 מיליון. סרטי הנוקמים התחילו בתקציבים של 220 מיליון והסרט שסגר את הסדרה עלה למפיקים 356 מיליון דולר! הג'וקר לא יכניס 2.7 מיליארד דולר חזרה לכיסם של המפיקים, אבל הוא מרגיש הרבה יותר פרופורציונלי בהיבט הכלכלי.
עוד נמצאים בסרט זאזי ביטס ("דדפול 2" וסדרת הטלוויזיה "אטלנטה") בתפקיד סופי. אם חד הורית ושכנה של ארתור. היחידה שמתנהגת אליו בנחמדות. פרנסיס קונרוי (סדרת הטלוויזיה "עמוק באדמה" אבל גם "אישה חתול" מ-2004) היא אימו של ארתור. אישה מבוגרת ונתמכת שארתור מנסה לרצות. באופן מוזר נראה שהתסריטאים ערבבו בין הג'וקר שלהם לדמות של הפינגווין מהסדרה "גות'האם" - אוסוולד קובלפוט. שניהם כחושים, בנים יחידים עם תסביך אם ואמא עם בעיות נפשיות לא ברורות.
בסרט האנימציה "The killing Joke" שיצא לפני 3 שנים, אומר הג'וקר לבאטמן שכולנו נמצאים במרחק של יום אחד גרוע מלהשתגע לגמרי. ובמהלך הסרט נראה שעוברים על ארתור הרבה ימים גרועים, והמשפט הזה מקבל משמעות עמוקה יותר. למרות האזכור הזה, הבמאי טוען בתוקף שהדמות הזאת של הג'וקר לא תהיה חלק משום עולם סינמטי. פיניקס עצמו, שסירב להצעה לשחק את ברוס באנר בשביל מארוול כי הוא לא רצה להתחייב למספר סרטים, גם אמר בראיון שהוא לא מתכוון להמשיך עם הדמות של הג'וקר, ומה שמשך אותו לפרויקט הזה הוא החד-פעמיות שלו. זה אומר שבסרטי באטמן עם רוברט פאטינסון או שלא נראה את הג'וקר בכלל, או שזה יהיה עם שחקן אחר (בבקשה לא ג'ארד לטו. בבקשה…).
"ג'וקר" הוא סרט שנותן לצופה להחליט מה הוא ראה רק אחרי שהוא יוצא מאולם הקולנוע ולא תוך כדי הסרט. הוא במתכוון לא מאכיל את הצופים בכפית במסרים שהוא חושב שצריכים לעבור, אלא מציג מציאות כלשהי, גם אם אלימה או מזעזעת, בצורה לא שיפוטית. לרוב בני האדם ברורה ההפרדה בין טוב לרע, אבל עדיין כשתצאו מהאולם תשמעו אנשים משוחחים ותגלו שהם חוו את הסרט אחרת מכם, ואולי אפילו מי שבאתם איתו לא יחשוב כמוכם. אל תחשבו שמשהו בכם או בהם לא בסדר - זה בדיוק מה שהסרט הזה בא לעשות. ככה זה כשהמשחק מעולה. התסריט מהודק. הבימוי נפלא והכל מתחבר ליצירה נדירה.
יורם לשם
בן 49. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?