סגן הנשיא – ביקורת סרט

סגן הנשיא הוא סרט שמותח ביקורת על הממשל האמריקאי דרך הקריירה המפוקפקת של דיק צ'ייני. דברים שחשוב לדעת, גם אם הסרט עצמו לא מושלם

שתפו:

בעיצומה של מערכת פוליטית ישראלית ותוך כדי שהממשל בארה"ב סופג ביקורות קשות מצד התקשורת בקביעות מאז עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ, יוצא סרט שמראה שוב איך עובדת שיטת השלטון החביבה על העולם המערבי – הדמוקרטיה.

הפעם הביקורת מתווכת דרך מעקב אחרי חייו של דיק צ'ייני, שהיה סגן הנשיא של ג'ורג' בוש הבן בין השנים 2001-2009. דרך ההתנהלות של צ'ייני אפשר לראות איך בחסות "שלטון הרוב" אפשר לסובב כל החלטה ולשנות כל מדיניות ע"י פרשנות גמישה של חוקים או לפעמים גם תוך כדי דריסה של החוקים שהומצאו כדי לשמור על העם מפני שחיתות או ניהול על פי מניעים זרים, לרוב בצע כסף או כח.

בעבר נהגו להפיק סרטים מבקרים או מחמיאים למנהיגים פוליטיים שנפטרו ועברו מן העולם. פרוסט/ניקסון (2008, רון האוורד), לינקולן (2012, שפילברג), אשת הברזל (2011, פילידיה לויד), שעה אפלה (2017, ג'ו רייט). ב-2008 העיז אוליבר סטון להפיק ולביים את "W", סרט שמתח ביקורת על נשיא מכהן. הסרט נכשל בקופות באופן קטסטרופלי, עם הכנסות של 25 מיליון דולר בלבד.

"סגן הנשיא" יוצא אחרי שהסתיימה סופית הקריירה הפוליטית של צ'ייני, אבל כשהוא עדיין בחיים, בן 78. קיימת אפשרות שהציבור האמריקני לא מוכן לראות את הגיבורים שלו מוכפשים בעודם בחיים, אבל האדון צ'ייני היה שנוי במחלוקת גם בקרב מצביעי בוש בזמן שכיהן בתפקיד וגם לאחר מכן.

את צ'ייני מגלם אחד השחקנים המוכשרים ומוערכים כיום – כריסטיאן בייל ("האביר האפל", "פייטר", "היוקרה", "מכונת הכסף", "המכונאי", "פסיכו אמריקני"…). בייל העלה במשקל כ-20 ק"ג, גילח את שערות ראשו וחימצן את הגבות כדי להגיע למראה של דיק צ'ייני. הוא אימץ את המבטא, סגנון הדיבור מרובה ההפסקות, ה"טיקים" של צ'ייני ושפת הגוף שלו. כל שחקן שעומד לגלם דמות מוכרת עובר את התהליך הזה (אולי חוץ מההשמנה האובססיבית) אבל בייל לוקח את זה לרמה אחרת לגמרי .

רק מלראות את הטריילר הסכמתי עם עצמי שכנראה הוא יקבל את האוסקר השנה לשחקן ראשי. אחרי שראיתי את הסרט – אני חושב שזה עוד יותר סביר.

את אישתו משחקת איימי אדמס ("פייטר", "באטמן נגד סופרמן", "המפגש"). סטיב קארל ("והרי החדשות", "מכונת הכסף", "בתול בן 40") כדונלד ראמספלד, שהיה מזכיר ההגנה תחת שני נשיאים שונים. סם רוקוול ("ירח", "המלאכיות של צ'ארלי", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי") מגלם את ג'ורג' בוש שמגייס לשורותיו את צ'ייני ונותן לו את המפתחות להרבה מאוד משרדים, באופן לא בדיוק רשמי.

הסרט מתחלק די בבירור לדברים טובים ודברים פחות טובים. המשחק של כריסטיאן בייל יוצא מהכלל. מדהים! סטיב קארל וסם רוקוול גם מהנים מאוד, אבל שאר הקאסט חולף על פנינו בלי להשאיר רושם. הסיפור נורא מעניין אבל הדרך בה הוא מסופר קצת מקושקשת. אין ערך מוסף או ייחודיות בצילום או במוזיקה, ויש קטעי עריכה קליפיים שמורידים את החשק מהסרט. בין סצנות נכנסים מיני-קליפים, כמו קטעי קישור של MTV מתחילת שנות ה-90, בעריכה מהירה, צילום מגורען, לפעמים אנימציה, שאמורים להתייחס למה שבדיוק קרה או למשהו שעוד שניה יקרה – וזה מעייף. זה מרגיש נורא מתאמץ להיות אדג'י ויוצא סטודנטיאלי. זו המקבילה של החצוצרה שעושה "ווה ווה ווההההההה" בקומדיות של שנות החמישים.

ודבר נוסף שאתם תחליטו אם זה טוב לכם או לא – הסרט מרגיש יותר מידי כמו סרט דוקומנטרי. אני אוהב דוקו, אבל בשביל זה אני לא צריך את כריסטיאן בייל. הסרט מאוד מלמד על ארצות הברית ועל תפקוד הבית הלבן, אבל כמעט הכל בסדר כרונולוגי, ועם פיסות סרטונים מהתקופות המוצגות. זה לא דבר שלילי, אבל אני ציפיתי למשהו קצת מתוחכם יותר.

את הסרט כתב וביים אדם מק'קיי, שהתחיל את הקריירה שלו בקומדיות שכתב וביים, כמו תוכניות של סאטרדיי נייט לייב, "והרי החדשות", "לילות טלדגה" ו"החבר'ה הטובים". לפני כמה שנים נראה שהוא לקח ללב את המצב בארצות הברית והחליט לעשות משהו בנידון. ב-2015 הוא כתב וביים את "מכונת הכסף" שהסביר לציבור איך הבנקים גרמו למשבר הכלכלי הגדול ביותר בארה"ב מאז 1929. עכשיו הוא התפנה להראות לציבור איך נבחריו יכולים לעשות מה שהם רוצים אם יש להם מספיק הכוונה משפטית וכוונות לא ממש טובות. אולי המטרה של מק'קיי היא לזעזע את המדינה כדי לדרוש שינוי בחוקים או הגבלת הסמכויות של בעלי הכח – והוא עושה את זה דרך דיק צ'ייני, שלכאורה ניצל לא מעט את מעמדו.

היתרון של מק'קיי שעשה בעבר קומדיות, הוא שגם בסרט על שרים ויועצים הוא מכניס הומור, ואפילו מעודן (מה שלא הייתם מצפים ממי שכתב וביים את "והרי החדשות" ו"החבר'ה הטובים") שמשתלב יפה מאוד בסרט.

לפני כמה ימים התווכחתי עם חבר לגבי הבחירות בארץ והחשדות נגד בנימין נתניהו, והוא הסביר לי שככה עובד עולם העסקים ופוליטיקה היא עסק, במובן הזה. שמאז ומעולם מי שהיו בשלטון נהנו מיחס מועדף וניצול פרצות בחוק. ההבדל הוא שבעבר העיתונות היתה מעלימה עין ומשתפת פעולה עם השחיתויות הקטנות במטרה לשמור על הנשיא חזק מול בעיות הגדולות שהיו למדינה (מלחמות, בעיקר). לדוגמה, כולם ידעו על הרומן של ג'ון קנדי ומרלין מונרו אבל לא דיווחו עליו כדי לאפשר לו לנהל את המדינה. היום דבר כזה לא היה יכול לקרות, ולא כי ערכי המשפחתיות והמוסר השתנו כל כך הרבה.

בימינו או שהעיתונות נמצאת בצד ההפוך למנהיג על המפה הפוליטית, או שהמהירות בה חדשות מתפשטות לא משאירה לגופי תקשורת ברירה אלא לדווח על כל דבר חדש, כדי לא להראות איטיים או נשלטים.

מה שמק'קיי מראה ב"סגן הנשיא" הוא שהגבול נחצה אצל האיש הזה כמו שכנראה לא קרה בעבר. הסרט הזה פוקח את העיניים לאלה שלא מרתיע אותם שבשביל להכין את החביתה שלהם צריך לשבור ביצים. אבל רצוי שידעו שבשביל לשיר את ההמנון ולהיות גאים להיות אמריקנים, יש מי ששוברים לא מעט אנשים ומשטרים על הדרך, ולא תמיד עם צידוק.

בנאום הזכיה של בייל בפרס גלובוס הזהב בתחילת השבוע הוא הודה לשטן שהיווה השראה לתפקיד הזה. בהוליווד לא מתביישים לצעוק שהם לא מרוצים מהמצב, ובהנחה שהדברים שמוצגים בסרט נכונים – אפשר רק לקוות ששאר הצופים יהיו מספיק לא-מרוצים להוביל לשינוי.