רפסודה בוהמית – ביקורת סרט

מה שהפריע לי בסרט, וזה בסדר, כי לא היו הרבה דברים כאלה, הוא ה"כביסה הלבנה", אם יורשה לי לשאול את המונח מאנגלית, בו מוצגת הלהקה. כנראה בגלל שחברי הלהקה, בריאן מיי (גיטרה), רוג'ר טיילור (תופים) וג'ון דיקון (גיטרה בס) היו מעורבים בכל תהליך ההפקה, יש הרגשה הסרט עשה ויתורים ועיגול פינות כדי להוציא את כולם טוב יותר מאיך שהם היו בחיים. גם כשרוצים להראות שפרדי היה הומוסקסואל מאוד מוחצן ופעיל מינית ומשתמש בסמים, בסרט זה מוצג, כמו שאומר דורון מדלי, שפרדי "נקלע לסיטואציה". כל האחריות מוסרת מכתפיו. דבר נוסף שכנראה היה תחת השפעת חברי הלהקה הנותרים הוא שהסרט סובל מדיסוננס קל כשכל טריילר ופוסטר מציינים את שם הלהקה, אבל רק הסיפור של פרדי באמת מקבל פוקוס. הם רוצים להצטייר כלהקה בכל מה שעבר עליהם, אבל הסיפורים האישיים של אף אחד מהם לא בא לידי ביטוי, מלבד זה של פרדי.

חזרה לדברים הטובים – במהלך הסרט יש מספר קטעי מוזיקה, כמתבקש, והם השיא של הסרט. פעם אחת זה מרגיש כמו מתקן של דיסנילנד שמעביר את הצופים בין שירים, סגנונות ומקומות בזמן שהצופים ישובים על הכיסא שלהם בלי לזוז, מתפעלים מההפקה שמתרחשת סביבם. ופעם אחרת זה מופע שעד היום אי אפשר היה לראות ולשמוע בכזו איכות. למי שמכיר את שירי הלהקה (לא רק את ארבעת המושמעים ביותר) זו חוויה מרגשת ביותר. לצעירים יותר זה יהיה סרט מוזיקלי שיגרה אותם להיחשף לחומרים נוספים של הלהקה.

בסרט אפשר למצוא את מייק מאיירס ("עולמו של וויין", "שרק"), בתפקיד מפיק מוזיקלי שהיה הראשון לשמוע את השיר "רפסודיה בוהמית" לאחר שהוקלט ואת איידן גילן ("משחקי הכס", "הרץ במבוך") בתור מנהל הלהקה.

את הסרט ביים בריאן זינגר, שביים גם 4 מסרטי "אקס מן" ואת "איש הפלדה". שבועיים לפני סיום הצילומים פוטר זינגר בעקבות העדרויות ויחסים עכורים עם השחקן הראשי. מי שהחליף אותו הוא דקסטר פלצ'ר, שבאותו זמן ביים את הסרט "רוקטמן" על אגדה מוזיקלית בריטית נוספת – אלטון ג'ון. לפלצ'ר לא נשארה הרבה עבודה, ושמו גם לא מוזכר בשום מקום. סביר גם שההשפעה שלו מועטה, וזה בסדר, כי בריאן זינגר יודע אולי בעייתי ביחסי אנוש, אבל מצוין בבימוי.

על התסריט חתום אנת'וני מק'קארטן, לו ניסיון עשיר בשכתוב סיפורים אמיתיים, כמו "שעה אפילה" שסיפר על עלייתו לשלטון של ווינסטון צ'רצ'יל ו"התיאוריה של הכל" שתאר את סיפור חייו של הפיזיקאי סטיבן הוקינס.

אחד הדברים שמייחדים את להקת "קווין" בהשוואה, למשל, ל"חיפושיות" הוא שבזמן שלנון ומקארתני שמרו על אותו קו ואותו סאונד לאורך הקריירה שלהם כלהקה, "קווין" חידשו ושידרגו את הסאונד שלהם בכל אלבום. מרוק ניסיוני לרוק גלאם לרוק רגיל, לפופ, למוזיקה אלקטרונית. הסרט מצליח להתקדם עם הלהקה ולהציג את השינויים שעברו חבריה עם השנים, אבל בלי טיפת ייפוי או חנופה. הבתים שמוצגים בשנות השבעים, למשל, מוצגים בחוסר טעם שמאוד מאפיין את התקופה. בלי ניסיון להציג סטייל איפה שלא היה כזה.

אחד הדברים שמאוד בלטו לי בצפיה היה צילום של קהל צופה במופעים של הלהקה – בלי שום טלפון שמצלם את הבמה! אז לא היו טלפונים חכמים, וזה מצד אחד נחמד להיזכר שככה חווינו דברים פעם, ויפה להראות לצעירים שלא מכירים חיים ללא טלפונים, שככה נראה החיים ממש לא מזמן.

בשבילי, שאני מכיר את הלהקה מאז שהייתי ילד, זה היה לונה פארק קולנועי מלא נוסטלגיה, אבל גם מי שלא מכיר את פרדי מרקורי או את "קווין" יהנה מהסרט שמספר סיפור חיים על כוכב שבער באור הכי חזק, אבל בלי לנקר עיניים ובלי להיות סלב שחוגג את ההצלחה של עצמו על חשבון האומנות שלו.

יורם לשם

בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים
אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.