זמנים קשוחים באל רויאל – ביקורת סרט

ג’ף בריג'ס שובה את הצופים מהשנייה הראשונה שלו על המסך. ג'ון האם נותן הופעה אנרגטית נהדרת של הסוכן המלוקק ששבוי בתכתיבים של מקור הפרנסה שלו. אפילו דקוטה ג'ונסון מצליחה לשכנע בתפקיד שונה מכל מה ששיחקה עד היום. את סינת'יה אריבו אנחנו פחות מכירים, אז כדאי לדעת עליה שהיא זכתה לפני 6 שנים בפרס טוני על תפקיד ראשי בהצגה "הצבע ארגמן". היא שחקנית נהדרת וטוב שהיא החליטה לעבור לקולנוע. הרווח כולו שלנו.

עוד משתתפים בסרט קיילי ספיני ("פסיפיק רים – המרד") וכריס המסוורת' ("ת'ור"), שנראה שבחר לגלם דמות אחרת מאל-הרעם. אבל הכוכב האמיתי הוא מי שכתב, הפיק וביים את הסרט – דרו גודארד.

גודארד כתב (יחד עם ג'וס ווידון) וביים את "בקתת הפחד" שיצא ב-2012. סרט אימה שהופך לביקורת על סרטי אימה בצורה קומית מופתית! אם לא ראיתם, אתם חייבים. לאחרונה הוכרז שהוא יביים את הסרט "אקס פורס", הספין אוף של דדפול, עם ג'וש ברולין וריאן ריינולדס. ובנוסף הוא חתום על התסריטים של עוד כמה סרטים שזכו לשבחים בשנים האחרונות, כמו "להציל את מארק ווטני" ו-"קלוברפילד" (ו"מלחמת העולם Z", אבל עליו אף אחד לא זכה לתשבחות). את הקריירה שלו הוא התחיל מיד עם סיום הלימודיו באוניברסיטה, כשנחטף לכתוב את העונה האחרונה של "באפי ציידת הערפדים" והמשיך ל"אנג'ל". בדרך הוא כתב כמה פרקים ל"אבודים" ויצר את הסדרה "דרדוויל" לנטפליקס.

אם אתם מכירים את היצירות שהוזכרו כאן, אתם יכולים להבין שיש לגודארד נטייה לפלרטט עם ז'אנר ה"אימה" אבל לא להיגרר אליו ולא ליפול לקלישאות הז'אנר. "אל רויאל" הוא יותר סרט מתח, אבל אפשר לזהות בו את המשיכה של הבמאי לאזורים אפלים הרבה יותר.

אני מת על סרטים שמצליחים להפנט אותי מהשנייה הראשונה, ו"אל רויאל" עושה את זה עם סצנה בה המצלמה קבועה לחלוטין ומולה קורים דברים. 2 הדקות הראשונות מתחילות ללא מוזיקת רקע. רק המצלמה ומה שקורה מולה. היעדר המוזיקה מאוד מדגיש את הקולות ה"טבעיים" של הסיטואציה והופך אותה למטרידה.

בהמשך קורים המון דברים שמתרחשים לפי מקצב כלשהו, הודות לעריכה חכמה. בקטע נוסף המוזיקה מתחילה חזק ואז נחלשת, ודווקא כשהיא חלשה וכמעט לא נשמעת הנוכחות שלה חזקה יותר.

המוזיקה כולה, בזכות מייקל ג’איקינו ("פארק היורה: נפילת הממלכה", "קוקו", "ספיידרמן: השיבה הביתה" ועוד עשרות פרויקטים מפורסמים), משתלבת בסרט בצורה מושלמת. לא משתלטת אבל תמיד נוכחת.

הצילום מאוד טכני ורציף. בלי חיתוכים גסים או הרעדות מכוונות של המצלמה.

רק דבר אחד בעייתי בסרט וזה שהוא לא מרגיש צורך לענות על כל השאלות שהוא מעלה. חלק מהדברים נרמזים (צריכים להיות מרוכזים כדי להצליח לחבר את הנקודות), וחלקים אחרים פשוט נשכחים. אחרי קיץ מלא האכלות בכפית של כל טוויסט בעלילה, פתאום קשה לצאת מהקולנוע ולהבין שיש כמה דברים שקרו על המסך אבל אף אחד לא טרח לספק להם הסבר. למרבה המזל לא מדובר שום דבר שהוא עיקרי להבנת או הנאה מהסרט, רק משהו שתקומו איתו למחרת ותתהו – "אבל מה עם…?", שזה, לטעמי, משהו מצוין בסרט, שגורם לך לחשוב עליו לא רק 10 דקות אחרי היציאה מהקולנוע אלא בא איתך הביתה.

שעתיים ועשרים של קולנוע מסוגנן, שונה, קצת אפל ומאוד מספק.