לריילי נורת' היה כמעט הכל. משפחה אוהבת, בת בוגרת במידה-ילדותית במידה-מושלמת במידה, ובעל אוהב ותומך. עד שיום אחד הכל נלקח ממנה, והיא מחליטה לצאת למסע נקמה באלו שפגעו במשפחתה והרסו את חייה. עד כאן נשמע רגיל. ממוצע. הבעיה מתחילה, ונגמרת, בכך שגם 102 דקות הסרט, הן ממוצעות, במקרה הטוב. סצינות האקשן, בחלקן, מזכירות מעט את "ג'ון וויק", אבל הן מעטות מידי וקצרות מידי. וזה עוד החלק הפחות גרוע.

כמעט בכל צומת החלטה, של כל דמות בסרט, היא בחרה באפשרות הכי פחות טובה והגיונית. העלילה לא זורמת, לא מתחברת, ובכלל נראה שכל מה שהיה לצוות ההפקה, ולשחקנים, זה את תקציר הסרט, ומאותה נקודה והלאה הם פשוט אלתרו. חורים בעלילה? קטעים לא מוסברים? אלו כנראה דברים שלא היו בראש מעייניהם של מקבלי ההחלטות בסרט הזה. כאשר מוסיפים לכל זה גם קלישאות שנזרקות אחת לכמה דקות ופעולות לא הגיוניות בעליל של דמויות – מקבלים נוסחה מנצחת לסרט שלא ייחקק בזיכרונכם. לפחות לא מהסיבות הנכונות.

ג'ניפר גארנר כנראה תיזכר לנצח בתור סידני בריסטו ("זהות בדויה"), ויכול להיות שההתרפקות הזו על העבר, היא גם מה שהביא לה את התפקיד הזה. אבל מאז ועד היום מעטים התפקידים, אותם גילמה, שבאמת זכורים, ואפילו יש גם אחרים שאנחנו מעדיפים לא לזכור (היי אלקטרה). כאשר מסתכלים עליה בסרט הזה, כנראה שמבינים גם למה. "נקמה חריפה" הוא לא מה שיחזיר אותה לקדמת הבמה והוא לא זה שיסדר לה תפקידים מצויינים. במקרה הטוב, הוא אולי סידר לה קצת הפסקה מהטרמפים הלוך וחזור למכוני הגמילה שהיא נותנת לבעלה לשעבר.

סיום הסרט מרמז, אולי, על מחשבה הזויה ליצור סרט המשך. בהתאם למה שנכתב פה, כנראה שזה לא יקרה, למרות הפיתוי לתרגם את שם סרט ההמשך התיאורטי ל"נקמה חמוצה מתוקה". במידה ובכל זאת החלטתם לראות את הסרט, הייתי ממליץ לחכות קצת. תנו לסרט הזה כמה חודשים, והוא מגיע בדהרה לערוץ כלשהו בטלוויזיה. 7 בערב. תזכרו.

איל אמיר

אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג כמנטור רוחני, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.