ביקורת סרט – "שחור על לבן"

בשנות ה-90 סרט חדש של ספייק לי היה בשבילי כמו שאני מתייחס היום לסרט חדש של טרנטינו או משהו של מארוול. לא שינה לי על מה הסרט ומי הגיבורים, זה שהבמאי ספייק לי עמד מאחורי הסרט אמר לי שבמינימום, יהיה מענין. וכמעט תמיד זה היה הרבה יותר מזה.

הסרט שפרסם את ספייק לי היה "עשה את הדבר הנכון" משנת 89'. הסרט מתאר את היחסים הטעונים בין שחורים ולבנים בברוקלין של אותן שנים (אני נשמע קצת כמו מירי רגב, אני יודע, אבל על זה הסרט באמת). לקראת סוף הסרט, וסליחה אם אני עושה למישהו ספוילר בן 30 שנים, המשטרה מפעילה אלימות מופרזת בניסיון להשתלט על המצב. הסרט הזה יצא שנה וחצי לפני תקרית רודני קינג (אירוע שצולם ע"י צלם חובב, בו רואים בבירור אדם שחור שהוכה ללא סיבה ע"י שוטרים לבנים בלוס אנג'לס). בעקבות האירוע המתיחות בין שחורים ולבנים גברה, והתפוצצה ביום שהשוטרים זוכו בבית משפט מאשמה. זה הביא למהומות שניבא ספייק לי בסרטו, אבל בעצמה שאי אפשר היה לתאר – 6 הרוגים, יותר מ-2,000 פצועים, כ-12 אלף עצורים, ונזקים של מעל 800 מיליון דולר לרכוש.

אחרי הסרט הזה ועד 1999 כמעט כל הסרטים של ספייק לי התעסקו בשחורים ואפליה. "קדחת הג'ונגל" (91') על סיפור אהבה בין לבנה ושחור, ועד כמה החברה לא מוכנה לקבל את זה. "מלקולם אקס" (92') על המאבק לזכויות השחורים באמריקה בשנות ה-50. "קלוקרס" (94') עסק בשוטר לבן וסוחרי סמים שחורים. "נערה מספר 6" (96') לא היה יותר מידי גזעני, חוץ מסצינה בה טרנטינו משפיל שחקנית באודישן. "יש לו את זה" (98') על אסיר שחור שמובטחות לו הטבות אם ישכנע את בנו, הכדורסלן המחונן, לחתום באוניברסיטה ספציפית.

ב-2002 ביים לי את "השעה ה-25" עם אדוארד נורטון. סרט שלא כלל אפליה וכמעט ללא שחורים, והופק ע"י נורטון עצמו. ב-2006 ביים את "האיש שבפנים", דרמת פשע מוצלחת, וב-2013 את "שבעה צעדים", רימייק לסרט פשע אלים קוריאני. הסרטים היו הצלחה חלקית, אבל לא הצליחו לבסס את מעמדו של לי כמספר הסיפורים שהוא נהייה בשנות התשעים.

בשאר הזמן אפשר לראות את ספייק לי יוצר סרטים דוקומנטרים, מביים קליפים או יושב בשורה הראשונה במשחקים של הניו יורק ניקס. הוא כבר מזמן לא הבמאי הבועט שהוא היה, ולמעשה הסרטים שלו רק יורדים בדירוג ככל שעוברות השנים. מלבד "השעה ב-25" שהיה די מוצלח.

כל ההקדמה הזאת באה להסביר כמה מרגש זה היה לראות את ספייק לי חוזר לטפל בנושא שהפך אותו לכוכב בהוליווד, ולוקח על עצמו נושא נפיץ שהוא היחיד שהקדיש עשור של יצירתיות לטפל בו.

"שחור על לבן", או בשמו המקורי "חבר קלאן שחור", מתרחש לשנות ה-70' ומתמקד בניסיון של אמריקה הממסדית לשלב שחורים כשווים בכל תחומי החיים, אבל בכך הוא מציג את הצביעות והקושי ששחורים חוו (וחווים עד היום) כשהחוק אומר דבר אחד והחברה דבר אחר.

ה"קלאן" משם הסרט הוא הקו קלוקס קלאן. תנועה ימנית קיצונית שנוסדה לפני 150 שנה, והוצאה מחוץ לחוק כמה שנים אח"כ, חזרה בתחילת המאה ועשרים לעוד כמה מעשי לינץ' ורצח ושוב התפרקה אחרי התמוטטות הכלכלה האמריקנית, ומאז שנות החמישים החלו לצוץ עוד קבוצות של הארגון שהתנגדו בצורה נחרצת עד אלימה מאוד למאבק השחורים לשוויון זכויות, כמו גם קיומם של יהודים והומוסקסואליות. לא סתם זה נשמע לנו דומה לגרמניה של שנות ה-30'. המצע של הארגון הזה דומה מאוד למצע של המפלגה הנאצית ששואף לעליונות הגזע הלבן.

הסרט מספר על שוטר צעיר, מבטיח ושחור, רון סטולוורת' (ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל, ששיחק ב-4 סרטים של ספייק לי) שמצטרף לכח השיטור של קולורדו ספרינגס, ומעבר ליחס משפיל מצד חבריו ומפקדיו, הוא נחשף למודעה שקוראת להצטרפות לסניף הקלאן המקומי. הוא מרים את הטלפון כדי להבין אם זה בכלל אמיתי ומוצא את עצמו נרשם כחבר של ארגון ששונא שחורים.

במסגרת תפקידו הוא פוגש את פטרישיה, פעילה במטה המאבק לשחרור השחורים. רון צריך עכשיו למלא את תפקידו תוך תמרון חברתו החדשה.

הוא מגייס חבר מהמשטרה, פליפ צימרמן היהודי (אדם דרייבר – "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", וסידרת הטלוויזיה "בנות") שיתחזה אליו ויצטרף בשמו לארגון כדי שאפשר יהיה למנוע את הפגיעה הבאה בבני אדם בעיר השלווה.  דרייבר כרגיל נותן הופעה אינטנסיבית והזווית היהודית גורמת לנו לאהוב אותו עוד יותר.

לעומת הטריילר, שהציג סרט מאפשר היה לחשוב שהוא מז'אנר ה"דרמה קומית שמודעת לעצמו", מהר מאוד מתחילת הסרט ברור ש"שחור על לבן" לוקח את הזמן כדי להראות את הצד השחור של התקופה. היחס המפלה במקומות עבודה, המבטים המלוכסנים ברחוב, חוסר האמון במערכת הצדק – והכל תופס גם לימינו. כל אלה דפוסי התנהגות חשובים להעברת המסר, אבל הסרט עובר כל כך לאט, למשל בהצגת עצרת בה נואם משלהב קהל של שחורים, כאילו העריכה גם היא לקוחה משנות ה-70'. פשוט מראים את הנאום כולו. כל מפגש של צימרמן עם אנשי הארגון חוזר על עצמו בחשדות שלהם ובהכחשות שלו.

עוד משתתפים בסרט אלק בולדווין ("משימה בלתי אפשרית: התרסקות", "רוק 30")בתפקיד קטן, מייקל בושמי (אח של סטיב) כשוטר נוסף, לורה הארייר ("ספיידרמן: השיבה הביתה") כפטרישיה, לוחמת החופש השחורה והמחוזרת בסרט, וטופר גרייס ("בין כוכבים", "ספיידרמן 3").

הסרט מצולם בפילם, לא דיגיטלית, והרבה מהצילומים שלו מזכירים את שנות ה-70', כשהרקע בהיר מידי ושרוף, או חפצים כהים שנראים לא ברורים. זו החלטה אומנותית, כמובן, רק שלעין המיומנת במסכי HD זו לא חווייה קלה. הסרט מלא במוזיקה משנות ה-70' שעושה נעים באוזן. הבעיה הגדולה שלי עם הסרט היא שהכיוון אליו הוא מתקדם לא מפתיע. הכל צפוי. זה לא אמור להיות סרט עם טוויסטים משוגעים אבל זה מאכזב שאפשר מהדקה השלישית להבין בדיוק לאן הסרט הולך בכל קו עלילה נפרד שנפתח. ספייק לי נהיה הדוד הזה שאומר את דעותיו בכל מפגש משפחתי ואפילו שאתה מסכים איתו, קצת נמאס לשמוע אותו חוזר על התלונות שלו פעם אחר פעם. (כן, הפעם האחרונה היתה לפני 20 שנים, אבל זו התחושה)

בנוסף המסר מטפטף בצורה מאוד חכמה לאורכו של הסרט, כמו תיבול עדין של מנת שף, ואז בבת אחת תוקף את הצופים בדקות האחרונות, כאילו זרקו גוש גבינת גורגונזולה מומסת על המנה העדינה, והיא משתלטת על כל הטעמים שניסו להכניס אליה בזהירות.

בשורה התחתונה יש כאן סיפור אהבה שמתפתח אבל לא מגיע ללהבה שמספיקה לחמם אותו. קצת קומדיה, יותר מידי מחאה חברתית, פחות מידי טכניקה קולנועית, ומסר שבדקות האחרונות של הסרט מוגש בצורה הכי לא נרמזת שאפשר עד כדי אי נוחות קלה. אם בסרטיו הראשונים ספייק לי פתח לנו צוהר לעולם בעייתי שלא היינו מודעים אליו, עכשיו הוא ממחזר מה שאנחנו רואים בחדשות ובערוצי הדוקו.

אבל יודעים מה? אני בדעת מיעוט, מסתבר. בפסטיבל קאן זכה הסרט בפרס השופטים ובסוף ההקרנה הקהל עמד ומחא כפיים 6 דקות. אני חושב שזה יותר כדי לחבק את היוצר שטוען, ובצדק, שאמריקה עדין גזענית ופחות בשל האיכות של הסרט.

יורם לשם

בן 48. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. 
רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, 
לדעת המקורבים אליו
הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור  Older.

.