משימה בלתי אפשרית: התרסקות – ביקורת סרט

בסוף הסרט הקודם נתפס אחד הסוכנים המאיימים ביותר על ארגון "משימה בלתי אפשרית" ועל שלום העולם כולו. עד שנראה שהכל בא על מקומו בשלום, בעיות שחשבנו שנפתרו, זולגות לסרט הזה. כרגיל, אית'ן האנט (קרוז) צריך לגייס צוות שיהיה כח המשימה אליו השר יוכל להתכחש במידה והם יהרגו או יתפסו. בצוות אפשר למצוא את לות'ר (וינג ריימס, שמלווה את הסדרה מהסרט הראשון) ואת בנג'י (סיימון פג, שהתחיל כאיש מחשבים והקלה-קומית בסרט השלישי, ממשיך כחבר צוות פעיל ויעיל כבר 3 סרטים).

עוד משתתף בסרט השפם והאגדה – הנרי קאביל ("איש הפלדה", "ליגת הצדק"). האיש מתנשא לגובה של 1.85מ', שזה לא המון, אבל ליד קרוז זה נראה עצום. תוסיפו לזה את העובדה שהגוף שלו מזכיר בפרופורציות שלו ארון קיר – וקיבלתם את הבריון שמצד אחד פועל לטובת אמריקה, אבל מהרגע הראשון ברור שהוא לא מחבב את האנט ושיטותיו. הסרט הזה הוא הסיבה שבצילומי ההשלמה ל"ליגת הצדק" הפה של סופרמן נראה מאוד מוזר. בזמן שסופרמן צריך להיות חלק לגמרי, הדמות של קאביל ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" צריך להיות מחוספס, זיפי ומשופם. קאביל סירב להסיר את השפם כשהיה במהלך צילומי הסרט, ועל התוצאה הדיגיטלית כתבו כבר הרבה מאוד מילים.

רבקה פרגסון ("הבחורה על הרכבת") חוזרת כסוכנת הבריטית עם השם הכי לא אנגלי בעולם – אילסה פאוסט. אלק בולדווין ("רוק 30") חוזר בתור השר המפעיל של הארגון. אנג'לה באסט ("פנתר שחור") מופיעה בתפקיד קטן, ועוד שחקני משנה שעושים את הסרט.

מבחינה טכנית הסרט נהדר. חלקים ממנו צולמו במצלמות איימקס, ולפחות בשלוש סצנות של מרדפים נזכרתי ב"האביר האפל", שגם צולם באותה טכנולוגיה. הסרט מתרחש רובו בפריז ולונדון, וקצת בהודו (עם הלוקיישן הלא כל כך הודי – צוק פריקסטולן בנורבגיה). הצילום בסרט מעולה, קטעי האקשן והמרדפים מדהימים – מרדף אחד בפריז נורא מזכיר סרטון שהפיק הבמאי הצרפתי קלוד לאלוש בשנת 1967, כשרתם מצלמה לגחון של פרארי 275 ונתן לנהג מרוצים לחצות את העיר מפאתיה עד לכנסיית המונמארט, ללא תיאום עם המשטרה, ללא סגירת כבישים, תוך חציית רמזורים אדומים וסיכון הולכי רגל ונהגים אחרים, מוקדם מאוד בבוקר.

"משימה בלתי אפשרית" גם מוצג בתלת מימד, לראשונה בסדרה, אבל לדעתי הערך המוסף של האפקט הזה אינו הכרח. מצד שני, מסך גדול (בעיקר איימקס) בהחלט מומלץ לחוויה הזאת.

ככותב אני מאמין שכל סרט טוב מתחיל מסיפור טוב, וזה אומר שהכתיבה היא החוליה הבסיסיות ביותר שנושאת אחריות להצלחה של סרט. במאי הסרט, כריסטופר מק'קווארי, היה שותף לכתיבה של שני הסרטים האחרונים בסדרה, אבל הוא גם אחראי לעוד כמה סרטים שהפליאו ביכולת הסיפורת שלהם: "החשוד המיידי", "ג'ק ריצ'ר", "קצה המחר". כותבים שמביימים את החומרים שלהם עושים עבודה הרבה יותר מהודקת בסופו של דבר. וכשבודקים מי הם הכותבים הטובים ביותר מהוליווד, אפשר לראות שהרשימה מלאה בבמאים מהשורה הראשונה אי פעם: וודי אלן, קוונטין קרנטינו, אקירה קורסאווה, אוליבר סטון, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, מל ברוקס…. והרשימה עוד ארוכה. אני לא טוען שמק'קווארי שייך לרשימה הזאת עדין, אבל אני כן טוען שמאז שהוא הצטרף לצוות רמת הגימור של הסרטים עלתה שלב.

בעיה אחת שיש לי היא עם תרגום שם הסרט. Fallout זו נשורת. הכאוס שנשאר אחרי אסון. וזה בדיוק מה שהסרט הזה מתאר. לא שום התרסקות. נכון, זה שם שפחות מתגלגל על הלשון, אבל עדיף שבתי קולנוע ימכרו את הסרט לפי כוונתו המקורית והמסר שהוא מעביר ולא מה שנשמע בעברית טוב יותר (עין ערך "טופ גאן / אהבה בשחקים")

אורך הסרט שעתיים וחצי, הארוך ביותר בסדרה עד כה, ולמרות שינויי מקצב, כל דקה בסרט מוצדקת. היתרון הגדול שלו לעומת קודמיו הוא הטייה קלה של כף המאזנים לכיוון הרציני יותר, כמו שעשו עם ג'יימס בונד עם בואו של דניאל קרייג לתפקיד, ובדיוק ההיפך ממה שעשו במארוול לאחרונה. בנג'י (סיימון פג) מוריד ווליום כאתנחתא קומית. לקרוז עצמו יש פחות סצנות שמציגות אותו בצורה שרמנטית.

מדובר בלהיט קיץ שישרוד ככזה עוד הרבה קייצים.

יורם לשם

בן 48. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.