שחקן מספר אחת – ביקורת סרט

הספר והסרט מתחילים בנקודה בה נפטר האיש שהמציא ושלט ב"אואזיס". עולם, או הרבה עולמות, של מציאות מדומה שכולם בכדור הארץ מתחברים אליו. הטכנולוגיה כל כך מתקדמת, שאנשים כבר לא צריכים לצאת מהבית לעבודה, ללימודים או כדי להגשים את החלומות שלהם, והכל עובר דרך האואזיס. עם מותו משאיר ג'יימס האלידיי (מארק ריילנס – "דאנקרק" ו"גשר המרגלים", עליו זכה באוסקר לשחקן המשנה) רמז למשחק האפיקומן הכי גדול בעולם. מי שימצא את המפתחות שמסתתרים בעולמות של האואזיס ויגיע לביצת-הזהב (Easter Egg), יזכה גם בשליטה באואזיס וגם בירושה הגדולה של האיש הבודד הזה.

העולם מתחלק למעריצים של מורשתו של האלידיי, שהם גם חובבי משחקים, שרוצים למצוא את הרמזים כדי להתעשר, להנות מהיוקרה והאתגרים או כדי לוודא שהעולם שבנה האלידיי לא ישתנה יותר מידי, ומנגד תאגיד שרק חושב על הכוח שבא עם השליטה באואזיס. מענין בעד מי אתם תהיו במהלך הסרט.

מעבר לסיפור המרתק, הספר מלא אזכורים ליצירות פופ משנות השמונים: מוזיקה, סרטים, משחקי מחשב, רשתות מזון ומה לא. למרבה הצער האזכורים האלה התדלדלו במעבר למסך, גם בגלל זכויות יוצרים וגם כי לפעמים מה שכתוב נהדר לא יכול לעבור לוידאו עם או בלי אנימציה.

הסרט פותח עולמות ללא גבולות, עם מערכת חוקים מאוד ברורים שמוסברים על ההתחלה, ומשם מפסיקים ההסברים. זה משהו שבד"כ לא רואים בסרטים מהסוג הזה. למשל ב"טומב ריידר", שיצא לפני שבועיים, בכל סצינה מופיעה דמות שמסבירה על המקום, האנשים, המשימות או ההיסטוריה של משהו. זה עוצר את הסרט ומעיק. שפילברג, גאון שכמותו, יודע להעביר מידע בצורה חזותית ולא מילולית. יכולות להיות כמה שניות של "מה לעזאזל אני רואה", אבל מיד תגיע ההבנה, וכשהיא באה מהראש שלנו ולא מאיזו דמות לא משמעותית, אנחנו מרגישים הרבה יותר מתוגמלים.

ואם הזכרתי את הויזואליות – וואו. בדומה ל"אווטאר" של ג'יימס קאמרון, גם את "שחקן מספר אחת" חייבים לראות בתלת מימד. אני זוכר שמי שראה את "אווטאר" בהקרנה דו מימדית התלהב הרבה פחות (אם בכלל) מהסרט. אני מעריך שבסרט הזה האפקט יהיה דומה. רוב הסרט מתרחש באותה מציאות מדומה חסרת מגבלות, שם גם יכלו מחלקת העיצוב והאנימציה להשתולל איך שבא להם, והתוצאה צבעונית, מרהיבה ומגוונת מאוד.

"שחקן מספר אחת" לא מתהדר בכוכבים גדולים. השם הגדול כאן הוא סטיבן שפילברג ("אינדיאנה ג'ונס", "פארק היורה", "אי טי" ועוד 30 סרטים), שהוא והיצירתיות הם הכוכבים של הסרט. בזמן הליהוק פרסמה ההפקה שהם מחפשים שחקן ראשי שלא יהיה מוכר, אבל בסוף לקחו לתפקיד וויד וואטס, הגיבור, את טיי שארידן ("אקס מן: אפוקליפסה") שהוא לא כוכב גדול אבל לא אלמוני מוחלט. עוד אפשר למצוא בקאסט את סיימון פג ("משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", "סטאר טרק"), בן מנדלסון ("רוג אחת", "עלייתו של האביר האפל"), אוליביה קוק ("מלון בייטס") וטי.ג'יי מילר ("עמק הסיליקון", "דדפול").

מעבר לשחקנים, שפילברג המפיק דאג לעטוף את עצמו רק בטוב ביותר: המלחין הקבוע שלו, ג'ון וויליאמס, נאלץ לפרוש מהפרויקט, אבל המחליף שלו – אלן סילבסטרי ("הנוקמים", "פורסט גאמפ", "בחזרה לעתיד") לא נופל ממנו בהרבה. הצלם הקבוע, יאנוש קמינסקי, לא מאכזב לשניה. העורך הקבוע, מייקל קאן, מכתיב קצב מאוזן ונהדר בין העולם האמיתי לאואזיס. מי שעזר לארנסט קליין, הסופר, לשכתב את הסיפור לתסריט הוא זאק פן ("הנוקמים", "אקס מן 3" ובקרוב "קראטה קיד 2"). עם קבוצה כזאת קשה לפספס.

החדשות הטובות הן שאם קראתם את הספר, יהיו לכם הרבה דברים חדשים ליהנות מהם. ואם לא קראתם – הסרט לא יהרוס לכם את החוויה, למרות שיש בו הרבה קטעים שונים מהספר. אני יודע שזו ביקורת קולנוע ולהמליץ לכם לקרוא ספר חוטא למטרה, אבל אתם תודו לי בסופו של דבר. עם כמה שהסרט מפואר מהנה ומוקפד – שעתים ועשרים שעוברות כמו שעה וארבעים – הספר עמוק בהרבה, בעיקר בבניית הדמויות, בתחכום העלילה ובעושר רב יותר של רפרנסים לשנות השמונים. חבר שהיה איתי בהקרנה היה הרבה פחות סלחן ממני לשינוים מהספר, אבל אם מתייחסים לשתי היצירות כנפרדות, אפשר ליהנות משתיהן ברמות שונות.

צריך לזכור שהסרט הזה פונה בעיקר לצעירים, לכן אין לצפות לתובנות עמוקות על נפש האדם ויהיו כמה פתרונות קלים מידי לבעיות שבסרטים בוגרים יותר דרוש מאמץ להגיע אליהם, (ובטח לא כמו בספר, שעושה את זה בצורה מאוד חכמה). מצד שני – כזה ממתק לעיניים לא ראינו הרבה שנים.

אחרי ציפייה של שנתיים לסרט, נשארו לי רק עוד כמה ימים לחכות עד שאני אוכל ללכת לראות אותו שוב, הפעם עם הילדים. ושוב אני מתחיל להתרגש כאילו לא ראיתי אותו עדין.