ביקורת מן העבר – "סליפרס"

עלילת הסרט עוקבת אחר סיפורם של מייקל, טומי, ג'ון ולורנצו, או "שייקס", כפי שהוא נקרא בפי מכריו. 4 נערים בהל'ס קיטצ'ן, ניו-יורק, של שנות ה-60, "מקום של תמימות, הנשלט ע"י שחיתות", כפי שנאמר בסרט. הימים הם ימי מלחמת ויאטנם, והמקום הוא ביתם של מהגרים קשי יום, ממדינות שונות ברחבי העולם. 4 הנערים האלו חיים מאלימות במשפחה, לימי ראשון בכנסייה, בין משחקי כדורסל עם האב בובי, לבין מעשי קונדס, בין שובבויות נעורים, לבין עבודות צד אצל המאפיונר השכונתי. יום אחד, מעשה קונדס – גניבת עגלת נקניקיות מהמוכר שלה, מעשה שהם עשו אינספור פעמים, משתבש. הוא משתבש בפתאומיות, ללא שום אזהרות, והוא משתבש בצורה הכי נוראית שאפשר.

לכל מי שעוד לא ראה את הסרט הזה, ועוד לא הבין, זה המקום להבהיר – זהו לא סרט נעורים קלאסי, זוהי לא קומדיה. כי מהרגע שעגלת הנקניקיות ההיא מתחילה להידרדר במדרגות, הסרט מקבל טוויסט מרושע, והתמימות הנערית מפנה את מקומה לאכזריות שהנערים מהלס קיטצ'ן לא ציפו לה, ולא ידעו שהיא קיימת. ומשם? כמו העגלה – האירועים פשוט מתגלגלים להם, ללא הפסקה, וללא רחמים.

"סליפרס" הוא סיפור על 4 נערים, ללא שום קשר משפחתי ביניהם, אבל הוא סיפור על משפחה. כל השכונה הזו, בה מתחיל ונגמר הסרט, היא משפחה אחת גדולה, בין אם מדובר בבני אותו הגיל, ובין אם ישנם הבדלים של דור או שניים. האב בובי (רוברט דה-נירו המצוין) הוא חבר, ודמות אב ל-4 הנערים, ובעיקר לשייקס. קינג בני, המאפיונר השכונתי, הוא כזה שלא הייתם רוצים לעצבן אותו, אבל בהחלט הייתם רוצים שילמד אתכם שיעור או שניים על החיים. אלו רק 2 דוגמאות לתפיסה הזו שהסרט ניסה להעביר – משפחה זה לכל החיים. לא משנה כמה שנים עברו, ולא משנה מה כל אחד עבר ועשה.

זהו סרט על נקמה, נקמה צודקת מאין כמוה. נקמה אקראית וספונטנית, ונקמה מתוכננת. אין פה שום ניסיון להעלים את המציאות, כפי שהיא מתרחשת בסרט – גיבורי הסרט עושים מעשים לא חוקיים. מעשיהם כילדים אולי יכולים להיחשב כ"שובבות נעורים", אבל זה לא הופך אותם לצדיקים. מעשיהם כבוגרים גרועים אף יותר, למרות ההצדקה להם. ועדיין – 4 הנערים האלו הם לא רק גיבורי הסרט, הם גם ה"טובים". לא במובן הקלאסי של המילה, ולא כי הם תמיד יעשו את הדבר הנכון והחוקי בכל סיטואציה. אלא כי אי אפשר שלא להזדהות איתם, עם כל אחד ואחד מהם, ועם הכיוון שחייהם לקחו לאחר האירועים שהתרחשו ב"ווילקינסון", אותו מוסד לעבריינים צעירים אליו הם נשלחו לאחר התאונה עם עגלת הנקניקיות.

הסרט בוים על ידי בארי לווינסון ("איש הגשם", "בוקר טוב ויאטנם", "דיינר"), שעשה עבודה נפלאה בבניית המעברים בין סצינות המכילות אושר ושמחה, עם מוזיקה קלילה של הביץ' בויז, לבין חלקים קשים עם מוזיקה מדכאת. הוא משלב בצורה מצויינת בין רגעים שאנחנו לא רוצים לראות, אבל לא יכולים להסיר מהם את העיניים, לבין רגעים בהם המצלמה מתרחקת בדיוק כאשר היא כבר לא נחוצה, מכיוון שהמוח שלנו כבר השלים אוטומטית את המשך האירועים. הוא לא עשה את הסרט הזה לבד – קאדר השחקנים בסרט הזה הוא אחד המרשימים שראיתי, חלקם הגיעו ככוכבים מוכחים, וחלקם יחסית בתחילת דרכם. אבל רובם ככולם עשו עבודה מעולה. ואלו שמות – קווין בייקון, רוברט דה-נירו, דאסטין הופמן, בילי קרודופ, מיני דרייבר, טרי קיני, ג'ייסון פטריק, בראד פיט, ג'פרי דונובן, וגם תגליות צעירות, דאז, כמו בראד רנפרו ("הלקוח"), ועוד.

"סליפרס" הוא שם קוד לכל מי שריצה עונש במוסד לעבריינים צעירים. מוסד אליו נשלחו גיבורי הסרט, מוסד ממנו הם יצאו אנשים אחרים לחלוטין. "סליפרס" הוא סרט שלאחר הצפייה בו, אולי גם אתם תהיו אנשים אחרים. כילד, קשה לשנות את נקודת המבט התמימה שלך על החיים תוך שעתיים וחצי. ועדיין, "סליפרס" עשה את זה. הוא עדיין עושה.

איל אמיר

אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג כמנטור רוחני, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.