ביקורת סרט – "העיתון"

"העיתון" שייך לקבוצה האחרונה, סרט שמבוסס על תופעה שלא מדברים עליה מספיק – הקשר בין תקשורת וממשל. נושא שאנחנו נחשפים לבעייתיות שלו כאן בארץ בקשרים שנחקרו בין נוני מוזס (מו"ל ידיעות אחרונות) לראש הממשלה בנימין נתניהו וכמובן איך אפשר לשכוח את פרשת קו 300 משנת 1984. אז רק העיתון "חדשות" פרסם, בניגוד להנחיית הצנזורה הצבאית, ידיעה ותמונה שמראה שמתוך 4 המחבלים שנתפסו בתקרית 2 נתפסו בחיים, מה שהוביל למסקנה שהשניים האחרים הוצאו להורג. מקרה אחר שדומה יותר לאירועים בסרט הוא המקרה של ענת קם, חיילת שהדליפה 2000 מסמכים, חלקם סודיים, לעיתונאי "הארץ". המסמכים האלה הובילו את אורי בלאו לפרסם סדרת כתבות שמבקרות את מערכת הביטחון, עד שאותה מערכת הבינה שאין מצב שהעובדות אותן ידע הכתב הושגו בעקבות תחקיר עיתונאי אמיץ.

"העיתון" מעלה את הסוגייה האם זה חוקי לפרסם מסמכים שהושגו באופן לא חוקי? איפה עובר הגבול בין המרדף לרייטינג ורווח כלכלי ובין השליחות העיתונאית לחקר האמת? מתי החברות בין הפוליטיקאים לקברניטי התקשורת פוגעת באפשרות שלהם למלא את תפקידם? האם זה מוסרי לפרסם ידיעה שעלולה לפגוע בממשל? או אולי זו חובתו של עיתון לפרסם ידיעות שכאלה, כשההשלכות למעשה יכולות להיות מאסר או סגירה של העיתון ואיבוד פרנסתם של עשרות או מאוד עובדים. מתי העיקרונות גוברים על הסיכונים והאם יש דרך ביניים?

הסרט מתרחש באמריקה בתחילת שנות ה-70, אומה שכבר עשור שקועה בבוץ של מלחמת וויאטנם. היום אנחנו יודעים שמדובר בכתם שחור בהיסטוריה של ארה"ב, שלא היו מוכנה למלחמה הזאת ולא יכלה לנצח אותה (במחיר של כ-58 אלף הרוגים). ב-1971 הצליח אדם להעתיק מסמכים סודיים שמראים מה ידע הממשל ומה הוא הסתיר מהציבור ביחס למלחמה הזאת.

המסמכים האלה מגיעים לידיהם של המו"ל של הוושינגטון פוסט, קת'רין גרהם, בגילומה של מריל סטריפ (אני צריך לרשום פה שמות של סרטים שהיא שיחקה בהם? באמת?), שמנהלת עיתון שמתקשה להחזיק את עצמו כלכלית, העורך הראשי שלה, בן בראדלי – טום הנקס (די נו) ועוד בעלי אינטרסים (הרבה מהם שחקנים שראיתם בשלל סרטים וסדרות, ובאו לעשות תפקיד קטן בידיעה שהם שותפים בסרט שיהפוך לנכס). לכל אחד מהם דעה מעט שונה ודרך אחרת לנסות לשכנע את האחרים למה הם צודקים, ולכולם טיעונים טובים.

סטריפ משחקת אישה חסרת ביטחון בעולם העסקים של הגברים. זה משהו שלא ראינו אותה עושה מזמן, ונחשו מה? היא עושה את זה בצורה יוצאת דופן! כל הברה, כל תנועת יד מהוססת, הסבת ראש נבוכה, או הרעד מפחד לדבר מול קהל, נעשים בצורה כל כך טבעית ומשכנעת. הנקס, לעומתה, פחות מרשים. הוא לא הבחור החלקלק שמתאהבים בו מיד הפעם. הוא עורך קשוח שלא מנסה להתחבב על אף אחד. הוא משחק טוב, כרגיל, אבל לדעתי זו לא הופעה שתעניק לו מועמדות לאוסקר.

לפני שנתיים יצא הסרט "ספוטלייט" שתאר את גבורתם והתמדתם של עיתונאי ה"בוסטון גלוב" בחשיפת פרשיות התעללויות מיניות בילדים ע"י כמרים. הסרט שיבח את העיתונות החוקרת ואת עבודת הרגליים של הכתבים שהופכים כל אבן בדרכם לחשיפת האמת. אבל לא היתה בו שום דילמה, היה ברור שזו פרשה שחייבת להחשף. ב"העיתון" הסיפור נופל על הגיבורים שלנו מהשמיים והסרט פחות מתעסק במרדף אחר האמת ויותר בדילמות וההשלכות המוסריות, החוקיות והעסקיות של טיפול בחומרים רגישים כאלה.

את המוזיקה הפיק וחיבר ג'ון וויליאמס. אולי אתם מכירים נעימה אחת או שתיים שהוא חיבר בעבר, נגיד מ"פארק היורה", "סופרמן", "מלחמת הכוכבים", "אינדיאנה ג'ונס", "הארי פוטר" או אחרים. הרבה אחרים. המוזיקה בסרט הזה לא אייקונית כמו אלה מהרשימה המפוארת הזאת, אבל היא משתלבת בו באופן מושלם. לא נדחפת, לא משתלטת אבל תמיד נוכחת. מלאכת מחשבת מוזיקלית.

על הצילום אחראי יאנוס קמינסקי הפולני הקבוע של שפילברג, שהיה אחראי לצילום בסרטים כמו "רשימת שינדלר", "דוח מיוחד", "להציל את טוראי ראיין", "מינכן" ועוד, וכאן הוא עושה עבודה טובה יותר מאי פעם.

הסרט הזה הוא לא פחות מסדנה לקולנוע, מה שהופך אותו לכזה הוא השילוב של כל הכשרונות האלה יחד תחת שרביטו של שפילברג. סצינות בהן דמות אחת יושבת והשניה עומדת מצולמות בזוויות לא הגיוניות מהרצפה או מהתקרה כדי להכניס את שתי הדמויות לפריים באותה פרופורציה, אבל בדגש עצום לגבי מי עליון ומי תחתון בסצינה. תנועת המצלמה מסביב לדמויות בסצינות מסויימות הצריכו כוריאוגרפיה מאוד מורכבת מהניצבים על הסט והשחקנים הראשיים, שמצד אחד צריכים להתעלם מהנוכחות של המצלמה, אבל באותו זמן חייבים להתקדם ולנוע בצורה מאוד ספציפית כדי לקיים את ההמשכיות הטבעית של הסיטואציה.

תוסיפו לזה את המוזיקה של וויליאמס ואת הטקסטים של זינגר – ותקבלנו סחרחורת נעימה כמו אחרי הלגימה הראשונה של משקה אלכוהולי, על בטן ריקה, אחרי התנזרות של כמה חודשים.

אספקט נוסף שנכנס לסרט הוא ההפרדה בין נשים וגברים. בסצינה אחת יוצאת סטריפ לרחוב מלא בכתבים שמיד מתייחסים לגברים בחבורה ומראיינים אותם, תוך שהם מתעלמים ממנה לחלוטין. כשהיא ממשיכה בדרכה היא עוברת בין קהל של בחורות שמסתכלות עליה בהערצה, כרמז לתחילתה של מהפכת המינים. קת'רין גרהאם ירשה את העיתון ובשל כך היא בתפקיד המו"ל שלו. זה עסק משפחתי ולא מינוי מקצועי. אבל בחברה שמתעלמת מדעות של נשים ורובן כלל לא יוצאות לעבוד, קשה לגרהם להטביע את חותמה. תוסיפו את חוסר הביטחון המובנה שלה, ותקבלו מתכון לדיכוי נשי מתמשך. בדיוק ההיפך מהתפקיד שגילמה כעורכת של מגזין האופנה "ווג" ביד חזקה ומקצועיות נטויה בסרט "השטן לובשת פראדה".

את הסרט הזה ביים שפילברג לאחר שסיים את צילומי "שחקן מספר אחת" (אחד הפרויקטים המרתקים של השנה, ואם עוד לא קראתם את הספר, כדאי לכם לפני שהסרט יגיע במרץ הקרוב), אבל עבודות העריכה והאפקטים לוקחים זמן ובינתיים "העיתון" הספיק להצטלם, להיערך ולהידחק לעונת הפרסים. פרנסיס מקדורמנט ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי") גברה על סטריפ בטקס "גלובוס הזהב" כשהיא מגלמת אישה עם מלא ביטחון עצמי ואקסטרה ביצים וזה יכול לקרות גם באוסקר. אין פה הבטחה שסטריפ תזכה בפסלון הרביעי שלה או אפילו במועמדות ה-21, אבל אי אפשר להתכחש ליכולת שלה, אחרי כל כך הרבה שנים ופרויקטים, להפתיע את הצופים בעוד תצוגת משחק כמוה עדין לא ראינו ממנה.

"העיתון" הוא סרט מצוין על מוסר של הממשל, של התקשורת ושל אנשים בודדים בעמדות מפתח. הסיפור מרתק, המשחק משובח אבל החוויה הכללית גדולה בהרבה מסך חלקיה. תודה מר שפילברג.

יורם לשם

בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.