סרטי האקס מן בשנות ה2000 היו מחלוצי ז׳אנר גיבורי העל הנוכחי, הרבה לפני הייקום הסינמטי של מארוול, הם הראשונים שליהקו שמות גדולים כמו האלי ברי, פטריק סטיוארט ואיאן מק'לן, להופיע במה שהיה עד אז ז'אנר נחות ולא ממש מעניין. במהלך סרטי האקס מן, דמותו של וולברין בולטת מעל השאר ומתפתחת יותר ויותר. וולברין הוא עוגן אשר סביבו מעוגנת סדרת הסרטים כולה. היוצרים שומרים עליה קרוב,בעיקר כדי לשמור על שביעות רצון המעריצים, ולקשר בין קווי הזמן המבלבלים של סרטי האקס מן. דמותו של ג'קמן כוולברין שורדת שינויי קאסט מאסיביים, שינויי במאים, דמות בודדה ששורדת את הפרנצ'ייז שמתפורר סביבו. על מסעו של יו ג'קמן מאלמוניות לתפקיד אתם יכולים לקרוא ממש כאן
בגילגול הנוכחי אנחנו מוצאים את לוגאן כשהוא זקן,שבור ואפאתי כלפי העולם שסובב אותו – השנה היא שנת 2029, והמוטאנטים נכחדו כמעט כולם מסיבות שיתבררו במהלך הסרט. מתחילתו של הסרט ברור לנו כצופים (במיוחד אלו שראו וזוכרים את כל גילגוליו של וולברין בשני העשורים האחרונים) שזהו לא הלוגאן שאנחנו מכירים ואוהבים. לוגאן מתקיים כנהג לימוזינה להשכרה ומטפל בפרופסור אקסבייר (פטריק סטיוארט) יחד עם קאליבן (סטיבן מרצ׳נט) כיוון שהראשון נראה כמו הסב שלכולנו יש (או היה) – זקן, שברירי,שכחן וממש לא חד ועוצמתי כפי שנראה בסרטים הקודמים, והשני מתחבא מהעבר שלו ומפחד מהצל שלו (תרתי משמע,בערך).
למרות שבתחילה הוא מנסה להתחמק מכך, כמו כל גיבור, לוגאן צריך משימה. בניגוד לסרטים קודמים בסדרה, או סרטי גיבורי על אחרים – ברור לנו, וכנראה וגם ללוגאן עצמו שזאת תהיה המשימה האחרונה שלו, בצורה כזאת או אחרת. המשימה הזו באה בצורתה של לורה (דפני קין), מוטאנטית צעירה שזקוקה לעזרתו להגיע למקום מבטחים.
מצפיה בסרט מתברר שלוגאן מיועד להיות מערבון, והוא אפילו מתכתב באופן ישיר עם אחד המערבונים הגדולים ביותר – ״שיין״ משנת 1953 – הקאובוי הוותיק שרוצה לקבור את העבר אבל נגרר לקרב אחד אחרון, זהו לא סרט צבעוני,כיפי ושמח כמו רוב סרטי האקס-מן עד עכשיו. הוא אפל, קודר ועל סף הדכאוני (למרות שלא צריך לדאוג, יש גם כמה רגעים שמרוב צחוק יגרמו לפופקורן לעוף מהפה שלכם אם בדיוק לקחתם ביס). מה שמוביל אותי לאזהרה הבאה: אם אתם רגישים לאלימות – זה לא הסרט בשבילכם! תוך כמה דקות הסרט מרוויח ביושר את דירוג הR אליו הוא זכה (16 ומעלה בישראל).
מצד שני – אם קיוותם שמתישהו נזכה לראות את וולברין כפי שהוא נראה בקומיקס קם לתחיה על המסך הגדול – רוצו לקולנוע בשיא המהירות. למרות שזכינו להנות מג׳קמן במשך קרוב ל 20 שנה בתפקיד חייו, עד לסרט הזה לא ראינו אותו מפגין את מלוא כישוריו כמכונת הרג.
האלימות נלקחת למקום היפר-מוגזם על גבול הקומי כמו ״קיל ביל״ של טרנטינו, אבל בניגוד אליו, "לוגאן" הולך למקום שובר עצמות, ריאליסטי, מדמם, ועל סף המבחיל בקטעים מסוימים. יש לנו גם מספר נבלים בסרט, הבולט שבהם הוא דונלד פירס (בויד הולברוק מ״נארקוס״) שמצליח להיות מצחיק, חלקלק ומאיים רוב הזמן, על הנבלים האחרים לא נרחיב מטעמי ספוילרים, אבל הם ממילא פחות מעניינים כמו ברוב סרטי Marvel.
הצד החלש יותר של הסרט,לצערי הרב היא לורה, שלא מקבלת יותר מדי מה לעשות חוץ מלשלוף טפרים, להרוג ולהראות עצובה/מדוכאת/כועסת – כלומר גילום די ריאליסטי של ילדה בת 10 בערך – אבל היא לא דמות ממש מעניינת מעבר לסיפור הרקע שלה.
יש המון סימליות בשלבי הסיום של הסרט – סימליות גם לדמות שג׳קמן מגלם, סימליות לג׳קמן עצמו, וגם לשאר הדמויות בסרט, בסופו של דבר הסרט בנוי כמערבון ולכן כמעט מתבקש שהמסר שלו יהיה פשטני יחסית, כראוי למערבונים הגדולים של שנות ה 50 וה 60 – אי אפשר לברוח מהעבר שלך, אפשר רק להתמודד איתו ולנסות ללמוד משגיאות העבר ולשפר את מה שכבר עשית ואת התובנות האלו הסרט מספק בצורה יעילה עד כדי כאב ודמעות.
מצד שני, הוא גם מספק רגעי גאולה לדמות שחשבנו שכבר אי אפשר לגאול אותה, וכזו שבתחילת הסרט אפילו לא מעוניינת בגאולה כך שהכל מתאזן. זה לקח לפוקס,לג׳קמן ולנו 3 ניסיונות, אבל בסופו של דבר קיבלנו את סרט הסולו של וולברין שהגיע לנו ושחיכינו לראות כבר 17 שנה/
השורה התחתונה:
אם ג׳קמן אכן יפרוש לחלוטין מהתפקיד (ולא יעבור להופעות אורח כמו רוברט דאוני ג׳וניר בתור טוני סטארק) הוא עושה זאת בסרט שנותן לנו (ולו) את הגילום הכי טוב, משכנע ונאמן למקור שראינו. זה סרט קטן, אמוציונלי מאוד, אלים מאוד, אבל כזה שיכביד לכם קצת על הלב כשתסיימו לצפות בו, ואולי גם הרבה אחר כך.
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות.