בימים אלו יוצא לאקרנים סרטו החדש של מ. נייט שיאמלאן, ספליט לביקורות נלהבות, דבר שאינו מובן מאליו כלל בהתחשב במעמדו של שיאמלאן בשנים האחרונות. שיאמלאן עלה לגדולה אחרי צאת סרטו המסחרי הראשון "החוש השישי", שכיום זוכה למעמד קאנוני בתרבות הפופולרית, וכשהוציא אחריו רצף של סרטים שזכו להצלחה מסחרית רחבה ולשבחי המבקרים: "בלתי שביר" ו"סיינס", ואחריהם הסרט "הכפר", שאמנם זכה לביקורות פחות אוהדות אבל כן עורר דיונים רבים לגביו ולגבי המשמעויות התרבותיות השונות שלו (וכבונוס אנחנו זוכים בו להופעה משנית של ג'סי אייזנברג הצעיר). אחרי רצף זוכה זה מגיעה הנפילה הגדולה, עם רצף של סרטים שהביקורות קטלו: "ההתרחשות" (שאני מודה שמאוד אהבתי), "איירבנדר" "האישה שבמים" ו"העולם שאחרי". עלייתו של סרט שאולי יסמן את חזרתו של שיאמלאן אהוב המבקרים נותן לנו הזדמנות לחזור לשורשים שלו ולהשפעות העיקריות עליו כיוצר.
באופן ניכר, ההשפעה העיקרית על שיאמלאן היתה בית מדרשו של סטיבן ספילברג. ספילברג השתייך לדור של במאים שנקרא "הגל האמריקאי החדש", שהמוכרים ביותר מתוכו הם ספילברג, קופולה, סקורסזה, לוקס, דה-פלמה ועוד רבים ומעולים. זה היה דור של במאים שהחזיר לקולנוע האמריקאי את גדולתו, אחרי שזו הוסתה לתקופה על-ידי מוזיקת הרוק. הביקורות והאולפנים העלו את במאי הקולנוע של אותה התקופה למעמד של אומנים ונתן לסרטים שלהם בדרך זו מעמד של יוקרה אומנותית, בהשראת תיאוריית האוטר הצרפתית, שגם העלתה על נס את אחד הבמאים שהשפיעו רבות על דור זה, הוא כמובן היצ'קוק (לצד אחרים כמו ג'ון פורד וארתור פן). אחד המאפיינים של הסרטים שביימו היה לקחת את הז'אנרים שנחשבו "נחותים" בתקופה זו ולהעלות אותם לדרגת אומנות: כשקופולה לקח את ז'אנר המאפיה, שלרוב הציג ניגודים שטחיים של "טוב-מול-רע" ודמויות גנגסטרים שטחיות והעלה אותם לדרגת-על במאסטרפיס "הסנדק", לוקאס לקח את ז'אנר המד"ב ועשה ממנו את ההצלחה הכי גדולה מאז ה"כוכב האסור" (ל"אודיסאה בחלל" של קובריק אני מקדיש מקום מיוחד, אולי לא בהכרח בצדק. משחק המילים לא מכוון), וספילברג לקח את ה"קריצ'ר-פיצ'רס", וגם את סרטי המד"ב, ויצר מהם יצירות מופת כמו "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי" ו"פארק היורה" (לצד סרטים היסטוריים-ביוגרפיים וסרטי ילדים, האחרון בעיקר בשלב מאוחר בקריירה שלו).
אחרי דור זה של במאים, שהחזיר לקולנוע את גדולתו המסחרית והמציא מחדש אלמנטים מסחריים כמו ה"סאמר-בלוקבאסטר" עם "מלתעות" והמיתוג והמוצרים הנלווים ב"מלחמת הכוכבים", אבל גם פיתח ושימר את הקולנוע כאומנות עם פיתוחי פסקול חדשניים מכפיו של לוקאס ופרוייקט שימור סרטים קריטי של סקורסזה, קמו שני סוגים מובחנים של במאים: אלו שהמשיכו את דרכם, ואלו שמצאו דרך חדשה, שהתחילו את דרכם כבמאי פרסומות וקליפים והמשיכו לביים סרטים. מייצג עיקרי של הסוג השני הוא טוני סקוט, ומייצג עיקרי של הסוג הראשון הוא רידלי סקוט, אחים-במאים אנגלים שעברו לארה"ב והפיקו סרטים שעד היום הם חלק בלתי-נפרד מהקאנון הקולנועי. לצד רידלי אפשר למנות במאים נוספים כמו רוברט זמקיס, ג'יימס קמרון, פול תומס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר ועוד רבים ונפלאים. ומהמאוחרים שבדור זה ניתן למנות את שיאמלאן.
שיאמלאן ידוע כבמאי, מפיק וכותב של כל סרטיו. בכל פעם שיצא DVD של אחד מסרטיו, הוא דאג לצרף אליו קטע מאחד מעשרות הסרטים שהוא הפיק בילדותו ונעוריו, עם מצלמת וידאו ביתית וחפצים שמצא בביתו. נושא ששב וחוזר בכל סרטיו הוא העל-טבעי והמיתולוגי, שבניגוד לסרטים אחרים שיוצרים מהם הלם מפלצתי של עודפות ("קלוברפילד", נניח?), הוא מקיים את האלמנטים האלו לצד חיי היומיום שלנו, ומשלב אותם במציאות בה אנחנו חיים, ותוך כך גם מנסה ליצור בעצמו סוג של מיתולוגיה שמסבירה תופעות יומיומיות. כך לדוגמה, ב"חוש השישי", שאני מאמין שכל מי שקורא שורות אלו כבר יודע מה קורה בו אבל אמנע מספוילרים, מוסברות תופעות כמו צמרמורת-קור ופחד מלהיות לבד בחדר. המיתולוגיה חוזרת כנושא אצלו בסרט "סיינס", בו חקירה של סימנים מוזרים שמופיעים בשדות-תירס נחקרות על-ידי הדמויות גם דרך מיתוסים של מאות שנים; בסרט "בלתי-שביר" שמשווה בין ספרי הקומיקס של תקופתנו לציורים המצריים ולסיפורים מיתולוגיים; בסרט "הכפר" הוא יוצר מיתוס חדש של יצורים שאורבים ביערות של כפר אמריקאי ממאות שעברו; ואת הסרט "האישה שבמים" הוא פותח בהצגת ציורים כמו-מיתולוגיים, ומפתח את הנושא בהמשך הסרט, שבו הוא מקשר (באופן קצת בנאלית לטעמי) בין סרטים ומיתוסים.
את ההשפעה הניכרת שלו מספילברג ניתן לראות במספר היבטים של סרטיו. קודם כל, העיסוק שלו בנקודת מבטם של ילדים, שחזר אצל ספילברג שוב ושוב. "החוש השישי", "סיינס" ו"בלתי שביר" מראים שלושתם איך עולם נראה דרך עיניהם של ילדים, אף על פי שבאף אחד מהם הילד אינו הגיבור הראשי. שנית, חוש הומור שהוא בעיקר ויזואלי ולא מילולי, כמו הסצנה ב"חוש השישי" שבה בזמן הצגה בבית-הספר כל ההורים בבת-אחת מרימים את מצלמות הוידאו שלהם, וב"סיינס", שבו גראהם נכנס לסלון ורואה את ילדיו ואחיו יושבים כשרדיד אלומיניום מכסה את ראשיהם. אני אולי לא מספר את זה כמו שצריך, אבל תסמכו עלי, זה משעשע. אבל את עיקר השפעתו של ספילברג ניתן למצוא בנטיות הפורמליסטיות שלו – כלומר, ברצון (וכמובן ביכולת) שלו ליצור סרט בעל מבנה ברור, עם בניית סיפור שלא חורגת מגבולות ההבטחה שפותחת את הסרט, אבל כן מצליח לצאת מגדרו ולהביא אותנו למקומות בלתי-צפויים. עוד הקשר שעולה לי בין הבמאים הוא שיתוף הפעולה היוצא-מן-הכלל ביניהם לבין מלחין אחד: ספילברג עם ג'ון וויליאמס, שיאמלאן עם ג'יימס ניוטון הווארד.
הוא גם מייצר לכל סרט שפה ויזואלית ברורה, שבאה לתמוך בנושאים שבהם עוסק הסרט. ככה ב"חוש השישי" התאורה לאורך רוב הסרט היא אפלה (אבל לא בצורה בוטה), מה שיוצר הקשר של "עולם החושך" שבו הילד, וכמובן גם הפסיכולוג שלו, נמצאים; ה"סרט בלתי שביר" מאופיין בצבעים מאוד בולטים (בעיקר כחול) שמאפיינים ספרי קומיקס, ובקומפוזיציה של מסגרת-בתוך-מסגרת, שגם מתכתבת עם נושא הסרט, שהוא ספרי קומיקס, והיא גם ירושה ומחווה למורו הגדול ספילברג שחיבב סוג של קומפוזיציה כזו; וב"הכפר" הוא יצר תחושה, בעיקר דרך הדיאלוגים, התפאורה והארט אבל גם דרך שימוש בצבעים חומים תחושה של "מימים ימימה", שבתוך ההקשר שלה הקשר המיתי ליצורים המפחידים מקבל יתר-תוקף כאגדה אורבנית, "אולי זה אכן קרה שם?" (שכה יהיה לי טוב, אם לא הייתי נזהר מספוילרים עוד הייתי כותב פה ספר).
אבל מבחינתי, פסגת היצירה של שיאמלאן היא ללא ספק הסרט "סיינס": סרט שבו הוא יצר שפה ויזואלית מהודקת וסמלית כל-כך מצד אחד (בניגוד ל"חוש השישי" שם זה קצת חסר לי), אבל עדינה מצד שני (בניגוד ל"בלתי שביר" שם היא די בוטה). כך, לדוגמה, הסרט נפתח בצילום מזווית גבוהה של חצר, שבאופן סמלי מייצגת "השגחה עליונה" שמביטה בה; אבל אז תנועת מצלמה אחורה מגלה שחלון חוצץ בין הצופה לחצר, והמצלמה נעצרת. לאחר מכן אנחנו מגלים – גם, באמצעים ויזואליים כמו שאריות של צלב שנעקר מהקיר ותצלום עם חליפת-כמורה, שגראהם הוא כומר שחזר בשאלה. בסוף הסרט, כשאמונתו של גראהם תחזור אליו, אנחנו נראה את אותו השוט: זווית גבוהה אל החצר שם נמצאת המשפחה יחד, אך הפעם תנועת המצלמה אחורה תגלה שהחלון נשבר, והיא לא תיעצר, אלא תמשיך הלאה ולאה, ובמהלכה תעבור עונה שלמה, שבסופה גראהם יחזור להיות כומר. במילים אחרות: השפה הויזואלית מייצרת בפני עצמה, ביחד ובנפרד מהעלילה הגלויה, את הסיפור שבו האמונה חוזרת לגראהם, או בשימוש המטאפורי של תנועת המצלמה, שאחרי שהחלון נשבר יש אפשרות "לאמונתו לחזור בחזרה אל תוך הבית ואל תוך חייו". בתחילת הסרט גראהם מתעורר על מיטתו כשפניו מוארות בתאורה ניגודית והוא לבוש בבגדים פשוטים; בסוף הסרט גראהם יוצא מן הדלת כשהוא מואר כולו, והוא לבוש בבגדי כומר. גם את הרעיון הכולל של הסרט, שבעלילתו עוסק במתקפה של חייזרים אבל בסאבטקסט עוסק בחזרת האמונה שאבדה, הוא שאל מספילברג; "פארק היורה", לדוגמה, מספר את סיפור השתלטות דינוזאורים על אי, אבל בסאבטקסט עוסק בהפנמה את חשיבותה של הורות. לא מפתיע כלל שרוג'ר איברט נתן לסרט דירוג של 4/4. זהו סרט שהוא ללא ספק מלאכת-מחשבת יוצאת-דופן, שלוקחת נושא בוטה כמו פלישת חייזרים ומטפלת בו באופן כל-כך אנושי ועדין, ומספר את הסיפור האנושי שהפלישה גורמת לו, ולא את העונג הפשוט שבצפייה בגופים חייזריים (למרות שהסרט גם לגמרי מספק את זה).
אך כמו שהזכרתי בהתחלה, שיאמלאן גם משתייך למועדון מפוקפק למדי: זה של הבמאים שיצרו את הסרטים הגדולים ביותר ואת הגרועים ביותר גם-יחד, אליו משתייכים שמות גדולים כמו פרנסיס פורד-קופולה ורידלי סקוט. על שאר הסרטים של שיאמלאן לא הרביתי דברים, בעיקר כי עדיף להתעכב עליהם פחות, ובגלל שהם סימנו את ירידתו מגדולה. אבל ממה שנראה עכשיו, ולפני שראיתי את הסרט, נדמה שהסרט החדש שלו," ספליט", יחזיר אלינו את שיאמלאן הדגול והמופלא, שכילד ונער חיכיתי כל פעם לסרט הבא שלו שיצא לקולנוע, ואחרי זה לקנות את ה-DVD שלו ולצפות בו שוב, ושוב, ושוב.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה