ביקורת סרט – קרב המינים

למקום הזה נכנס הסרט בעל השם המאוד לא מעודן  "קרב המינים". מכיוון שזהו לא סרט שמבוסס על קומיקס, הוא מבוסס על סיפורה האמיתי של הטניסאית בילי ג'ין קינג (אמה סטון), ועל הטורניר שבו ניצחה את בובי ריגס (סטיב קארל) במשחק שנודע, כמובן, כ"Battle of the Sexes". הסרט עשה בחוכמה כשויתר על הטקסט "מבוסס על סיפור אמיתי", אבל בסיום הסרט חזרה קלישאה אחרת, של עדכון טקסטואלי על עתיד הדמויות, וצילומי "האנשים האמיתיים". ומה אני אגיד לכם, אני מודה, הליהוק מדויק להדהים. סטיב קארל הוא בובי ריגס, ואמה סטון היא בילי ג'ין קינג. קארל עושה את מה שהוא עושה הכי טוב, וזה להיות קומיקאי של אינטונציות וג'סטות טבעיות ולא-מוגזמות, בשילוב עם ההערות הסרקסטיות שלמדנו לאהוב בקומדיות האקטואליה האמריקאיות. סטון משכנעת, גם כדמות וגם בהבעת הרגשות הכנים שלה על המגרש ומחוץ לו. הייתי דווקא מצפה מסרט ש"מבוסס על סיפור אמיתי" להראות מורכבות גבוהה יותר ביחס לתכונות אנושיות, אבל דווקא סרטי הקומיקס מנצחים במערכה (או במשחקון) הזה, כי גם אם לפעמים קארל מנסה להיות דרמטי ורגיש, ולא מצליח במיוחד – עדיין ברור לחלוטין מי "הרעים" ומי "הטובות" בסרט. כי הסכימה צריכה להצהיר על פמיניסטיותה. אחרת, הכיס עלול להיפגע.

אז כן, זה קצת מוריד מטיב הסרט (ואני נזכר כמה נהניתי מ"חיבור פשוט", שבו אין "טובים" מול "רעים", אלא דמויות שונות עם רצונות שונים ופרספקטיבות שונות). אבל, למי אכפת מטיב? נהניתי, ממש ממש נהניתי. גם אם הוא מגדיר את המילה "צפוי", הבנייה של הדרמה מהקטן והמקומי אל המשמעותי והגלובאלי נעשית ביד אומנית ואומן, כמו שרק האמריקאים יודעים לבנות דרמה מצוינת במוגזמותה. נכון, הסמליות של משחק הטניס נשארת ברמת הברור-מאליו, ולא עושה מה שהיצ'קוק עשה בשוט אחד של זרים ברכבת. זה לא מחסיר מהעניין, מהמתח, ובסופו של דבר מההנאה.

והתרגשתי. פייר? התרגשתי. בשבילי, התיאורים המיושנים של הקולנוע כ"מכוון לצופה גברי" הולכים לאיבוד בסרט הזה. אני לא הרגשתי החפצה מיותרת של הנשיות, מה שבסרטי הקומיקס דווקא נאמר שקורה הרבה (בסרט התיעודי mis-representation התייחסו אל וונדר-וומן בביקורתיות כאל "The fighting fuck-toy"), אלא הזדהות עם רגשות של אהבה שנמצאת בקונפליקט. הקונפליקט הזה, כמובן, הוא חלק מהמסר של הסרט. גם פה אני נזכר בסרט אחר: "המשרת", שמספר על המשרת השחור בבית הלבן, ששירת את כל הנשיאים הלבנים עד אובמה. כל הנשיאים בסרט מגולמים על-ידי שחקנים, פרט לאומה, שמופיע בקטעי ארכיון, והסרט מסתיים בזה שהוא אומר "Yes we can". כלומר, "האפליה הסתיימה". גם הסרט הזה מציג את אותו העניין, בייצוגו של זוג לסביות שאסור שהעולם ידע על אהבתן, אחרת הספונסר ייסוג ממימון תחרות הטניס. אני לא אספיילר, אבל אני גם לא אזלזל בכן ובכם, הקוראות והקוראים, שאני בטוח שהבנתן/ם "מה קורה בסוף". והסרט רומז, באמצעותן ובאמצעות דמות נוספת, שהיא דווקא כן סטריאוטיפ שטוח של "ההומוסקסואל", ש"פעם, בשנות השבעים, היתה להט"בפקופוביה – היום האפליה הסתיימה". זאת בזמן שבמקרה הטוב האפליה נמשכת, ובמקרה הרע מדווח על ג'נוסייד-אנטי-להט"בי בצ'צ'ניה. ובין לבין ישנו ספקטרום אדיר של רוע שעדיין אינו ממוגר, כזה שבסופו חבל תלייה וסכין מדממת. לפעמים במהלך הסרט החיבור בין סיפור הרומן האסור לסיפור קרב האיתנים נראה לי מנותק, כאילו המפיקים אמרו לתסריטאים "שומעים? אין פה מספיק עסיס. תוסיפו רומן אסור". ובכל זאת, יצא שהוא, לפחות עבורי, היה מרגש ונוגע ללב יותר מהקופון ההוליוודי הנוכחי, שהוא הקרב בין הגברים והנשים.

אז אולי זה לא הסרט הכי מוצלח של השנה, וגם לא הכי מדובר של השנה. אולי זה לא סרט שייזכר בזכות גדולתו, אלא לכל היותר ייזכר בזכות ייצוגיו – וגם זה, אולי רק בעבודות סמינריוניות של סטודנטים לקולנוע. אבל הוא חלק מתופעה בקולנוע ההוליוודי שמשקפת אידיאולוגיה. תופעה שמודה: החברה שבה אנחנו חיים לא תקינה. זו חברה שצריכה להשתנות. וזה מעולה. אבל באותו הזמן, הסרט טוען: החברה שבה אנחנו חיים תקינה. השתנינו פעם היתה אפליה, כיום כבר אין. וזה פסול. ופה הוליווד צריכה, כמו בילי ג'ין ומרילין, גיבורות הסרט, ברגעים העצובים ביותר, להסתכל על עצמה במראה ולעשות חשבון נפש.

אז השורה התחתונה? סרט מקסים ולעתים מרגש. עושה את המתבקש ממנו. אפשר לצפות בו בקולנוע או לחכות שיצא ב-DVD (או בבלו-ריי, תעשו לי טובה, בלו-ריי בבקשה), אבל למי שנהנה/ית מצפייה נעימה בסרט – צפייה נעימה תהיה. ומי שרואה בסרט תוצר של התקופה בה הוא חי, עלול/ה לצאת מהסרט עם תחושת עצבות על אי-הכרה בעוולות שמתרחשות על בסיס יומיומי.

אלון יודקובסקי

בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.