בלרינה – ביקורת סרט

לרקוד.

לפעמים קשה לנו לשכוח שדיסני-פיקאסר-דרימווקס הם לא  האולפנים היחידים בעולם האנימציה הקולנועית. סרטים כמו ה"הנסיך הקטן" (שזמין עכשיו בנטפליקס) או סרטי "אנימה" גם יכולים להביא משהו חדש אל השולחן ולספר לנו סיפור אמיתי שנוגע,  ואתה לא חייב להיות אולפן ענק כמו פיקסאר כדי לספר סיפור מהלב.

הסרט "לרקוד" שעולה בימים אלו על מסך הקולנוע,  מספר את סיפורה של פליסיה, ילדה יתומה (וג'ינג'ית!) שגדלה בבית יתומים תחת מנהל המקום המרושע (מל ברוקס מדבב בגרסה האמריקאית לזקנים שבינינו ששומרים לו חסד נעורים)  ולה יש חלום אחד, כמה מפתיע, לרקוד. היא וחברה הטוב, ויקטור- החולם להיות ממציא, בורחים מבית היתומים לפריז, שם היא מתחזה לתלמידה בביה"ס לריקוד, ועליה להוכיח את עצמה לפני שסודה יתגלה.

אחרי סרט כמו מכוניות, שעלה רק לפני מספר שבועות,  המדבר על שחזור תהילה שאבדה,  "לרקוד"  מביא משהו תמים ויפה יותר, התשוקה אל תחום מסוים, והרצון להתמסר אליו, הקסם של הדמויות בסרט, פליסיה וויקטור, מניע את הדמויות ופורש בפנינו את סיפור המרגש מבוגרים וצעירים כאחד.
בעידן של רשתות חברתיות ,שכל ילדה וילד רוצים להיות "מפורסמים"  ושאיפות אמנותיות של משחק, שירה או ריקוד הופכים יותר ויותר לדרך לחפש תהילה, ופחות מסלול להגשמה עצמית אמיתית,
סרט כמו "לרקוד"  מזכיר לילדים שלנו, לא רק  את הערך של עבודה קשה, חברות, אלא גם בתקווה הם יפנימו שבסופו של דבר אלו הם הכלים האמיתיים בעומדים ברשותנו להגשים את החלומות שלנו. ולא תחרויות ריאלטי.

הסרט המקסים הזה, נוצר ע"י בית אנימציה קנדי קטן הנמצא במונטריאול, לבלט ולריקוד יש תפקיד מכריע בסרט ועל כן פנו היוצרים לכוכבים המובילים של להקת בית האופרה של פריז, אורלי דופונט, וג'ירמי בלינגארד, והשתמשו בדגימת התנועה שלהם כדי ליצור את סצינות הריקוד בסרט.

כסרט אנימציה, הסרט עומד בגבורה מול תוצרים של אולפנים גדולים יותר, והוא גדוש בקסם והרפתקאות, פריז המוצגת בסרט נראית נהדר, וניכר תשומת הלב לפרטים הקטנים של צבע, צללים ומשחקי אור, ולמרות שהדמויות לא תמיד מצליחות לעמוד באותו בסטנדרט תמיד, עדיין מתקבל סרט קטן, שהוא פנינה קטנה להורים וילדים כאחד.

הסרט עולם בימים אלו על מסכי הקולנוע, ומוצג בגרסתו המדובבת עם רונה לי שמעון. אריאל בת ה8, בלרינה בשאיפה בעצמה אהבה את הסרט מאוד. עולם הריקוד קרוב לליבה, והסיפור דיבר אליה. ואמא של אריאל אהבה את הסרט עקב המסר החיובי שלו, שהשקעה בחלומות היא זו שתביא להגשמתם.