לא משנה איך אתם מרגישים כלפי סרטי קומיקס ושוברי קופות בכלל, קשה להכחיש את העובדה שמאז תחילתו של היקום הסינמטי של מארוול ב 2008, ז'אנר סרטי הקומיקס שינה את עולם הקולנוע קודם כל מבחינה עסקית, ומהרבה בחינות גם אומנותית. סרטי ה-MCU (Marvel Cinematic Universe) נוטים להיות שעתיים וקצת של כיף, בדיחות, אזכורים לסרטים וקומיקסים קודמים/עתידיים, המון אקשן, צבעוניות וקווי עלילה שאמורים להוביל אותנו לעתיד. העתיד הזה הוא כמובן סרטי "הנוקמים" הבאים (הנוקמים: מלחמת האינסוף ועוד סרט נוקמים ששמו כרגע לא ידוע) שיציבו סוף סוף את הגיבורים האהובים שלנו נגד ת'אנוס והמשימה שלו לאסוף את כל אבני האינסוף.

אבל בתוך כל אותו פאן, לכל אחד מגיבורי ה-MCU היה ייחוד. "איירון מן" היה מסעו של טוני סטארק לטובת גאולה, "קפטן אמריקה" לימד אותנו על האידיאלים שלנו ואיך אנחנו מגיבים כשהם מתפוררים, "ת'ור" הראה לנו את המשמעות של מסורת, היסטוריה ומשפחה וסרטי "הנוקמים" הראו לנו איך אנשים שונים, מנוגדים ככל שיהיו, יכולים לעבוד בשיתוף כדי להשיג מטרה נעלה.מה לגבי "שומרי הגלקסיה" הראשון? ובכן, הסרט, שהיה אחת ההפתעות המבורכות ביותר של 2014, הראה לנו את כוחו של הריקוד ושל המוזיקה. והזכיר לנו שכולנו בעצם גרוט.

אפילו כחלק מה MCU, "שומרי הגלקסיה" היה עוף מוזר ואפילו התומכים הגדולים ביותר של מארוול הודו שזה הולך להיות הפלופ הראשון. הוא לא התרחש בכדור הארץ, הוא לקח דמויות שכוחות אל (דביבון מדבר ועץ מהלך?), הדמויות הראשיות היו יותר נפלים מגיבורים והוא העלה את רמת המוזרות וההומור לגבהים חדשים.  התוצאה הייתה הפתעה גדולה ולהוכחה ניצחת לעובדה שאפילו במירוץ ליצר להיט אחר להיט, המקוריות והשוני יכולים להוביל לתוצאות טובות במיוחד.

אבל פה גם טמונה הבעיה הפוטנציאלית של "שומרי הגלקסיה 2", רמת הציפיות ממנו היתה אולי הגבוהה ביותר מבין כל סרטי מארוול, להוציא אולי את "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" וכמובן "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ההולך ומתקרב בצעדי ענק. אתם בוודאי שואלים את עצמכם האם הסרט ההמשך הצליח לעשות זאת?

אני שמח לבשר שהתשובה היא, כן וגם קצת לא, אבל בעיקר כן.

הבעיה שיש להרבה סרטי המשך, (לא רק אלו שהם חלק מהייקום של מארוול) היא שהם כל כך בלחץ להתעלות על המקור, שהם פשוט שוכחים לעיתים קרובות את הדברים שעשו את הסרט הראשון לכל כך מוצלח מלכתחילה, ולכן נידונים לכישלון בסופו של דבר. "שומרי הגלקסיה 2" מצא דרך לשמר את רוב הדברים שהיו מוצלחים בראשון, ואפילו להתעלות על חלקם.

אחד הדברים שהיו הכי פופולריים, אם לא הדבר הכי פופולרי בסרט הראשון היה כמובן גרוט, העץ המהלך שהדבר היחיד שהוא מסוגל להוציא מפיו הוא "אני הוא גרוט". אני לא חושב שזה יהיה ספוילר להגיד לכם שיש הרבה יותר גרוט בסרט הזה, החל מסצינת פתיחה שגרמה לי לצחוק בקול רם אחרי 10 שניות, עד לאחת מסצינות שאחרי הכתוביות (וכן, השמועות היו נכונות, יש 5 כאלו ונדבר עליהן) אתם תבכו עם גרוט, תצחקו עם גרוט ואפילו תפחדו לגורלו בסצינה או שתיים.

דבר נוסף שהשתמר היטב במעבר בין הסרטים הוא הפסקול הנפלא שמשלב קלאסיקות של רוק,פופ, פולק וקאנטרי אי שם משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-80. ההומור של הסרט הראשון גם השתמר היטב, ומרגיש גם כמו חלק בלתי נפרד מהעלילה והדיאלוג, ועל זה אפשר לתת קרדיט רציני לג'יימס גאן הבמאי והתסריטאי.

האינטראקציה בין הדמויות הראשיות, פיטר קוויל/סטאר לורד (כריס פראט), דראקס (דייב באטיסטה), גמורה (זואי סלדנה), רוקט (ברדלי קופר) וגרוט (וין דיזל) היא גם צד מאוד חזק בסרט. לא ברור לנו כמה זמן עבר מאירועי הסרט הראשון אבל ניתן לראות שהקבוצה נשמעת ומתנהגת כמו משפחה ממוצעת, אומנם דיספונקציונלית בטירוף, אבל עדיין משפחה. כשאחת הדמויות אומרת לדמות אחרת שהם משפחה, לא חברים זה מרגיש אמיתי, בניגוד מוחלט לאותה אמירה שנפלטת כל 5 דקות ב"מהיר ועצבני 8". בתור צופים אנחנו מקבלים את הרושם הברור שכל אחת מהדמויות היתה מוכנה למות עבור כל אחת מהאחרות, ומבחינת התפתחות הדמויות והקשר שלהן, אי אפשר לבקש יותר מזה.

יחד עם כל הפרגון לתסריט ופיתוח הדמויות, הדבר שהכי אהבתי בסרט, שגרם לפה שלי לפול פעם אחר פעם היה הצד הוויזואלי שלו. הוא לא נראה כמו שום דבר אחר בייקום של מארוול, הצבעים חזקים ובוהקים ומשתלטים על כל פריים בסרט, החל מצילומי "נוף" נרחבים של כוכבים מרהיבים, דרך דמויות ססגוניות ומגוונות. הדמויות כל כך מיוחדות שאני אעז לומר שהם הזכירו לי ברמה מסוימת את סצינת הקנטינה המפורסמת של "מלחמת הכוכבים" ועד לכותרות פתיחה וסיום כיפיות ומיוחדות.

גם התלת מימד בסרט הוא מוצלח מאוד יחסית, ובגלל רמת הצבעים והבהירות של המסך לא סובל יותר מדי מאפקט ההחשכה הידוע, זה שגורם לחלקים מהאוכלוסיה לכאבי ראש ולכן, אם אתם יכולים – לכו לראות את הסרט בתלת מימד ולא תצטערו.

כמעט כמו בכל סרט, ישנם פגמים מסוימים ב"שומרי הגלקסיה 2", ואני רוצה להתעכב על שניים מהם:

סוף המערכה הראשונה, וכמעט כל כולה של המערכה השניה בסרט מאטים את הקצב עד כדי זחילה עלילתית, שעה שהדגש עובר לפיתוח הדמויות והסיפור, והדבר פוגם משמעותית בקצב של הסרט כולו. אורכו של הסרט הוא כמעט שעתיים וחצי, אבל בהחלט ניתן היה להוריד עד 20 דקות כדי לקבל סרט הרבה יותר "מהודק" ומהנה.

ישנה עלילת משנה בסרט שלא נחשוף מטעמי ספוילרים שהסיבה היחידה לקיומה היא לתת לאחת הדמויות צד יותר "אנושי". היא מצליחה להשיג את מטרתה, אבל תופסת כל כך הרבה זמן מסך, ומציגה דמויות שבסופו של דבר אינן משמעותיות לסרט ולעלילה הכוללת שלו. נותרתי עם הרושם הברור שהיה אפשר לסדר לאותה דמות את הפיתוח שנדרש בדרך אחרת שלא היתה גוזלת כל כך הרבה זמן.

ישנם גם פגמים אחרים בסרט, הוא לא מושלם בשום אופן, אבל לטעמי הם פחות פוגמים בהנאה מאשר אלו שציינתי. לדוגמא, אחת הרעות החולות ביותר ביקום של מארוול הוא נבלים חד מימדים ונשכחים וגם שומרי הגלקסיה 2 לא פוסח על אותה מסורת מקוללת. כי מה ביקשנו? שבגלרית הנבלים של מארוול נוכל שיהיה לנו יותר מנבל אחד להעריץ שהוא לא לוקי?

הופעות אורח ומחוות – הו! כמה הופעות אורח שיש בסרט הזה!!! החל משחקני קולנוע מוכרים בטירוף שצצים לסצינה אחת או שתיים, לפעמים אפילו ברקע של סצינה ועד לדמויות קומיקס מוכרות כמו כלבים או ברווזים מסוימים, מחוות ברורות ל"משחק של אנדר" ומספר אייקונים של מד"ב וקאלט משנות ה 70-80-90 ועוד אינספור בדיחות ויזואליות ורפרנסים – חלקם ייקלטו ע"י גדולי המעריצים של מארוול בלבד, חלקם יעבור לקהל הצעיר מעל הראש – אבל כולם, בלי יוצא מהכלל מבדרים מאוד.

סצינות לאחר הכתוביות הפכו ממזמן לדבר החם ביותר בסרטי קומיקס, הסצינות שבדרך כלל באות להצחיק את כל הקהל או להלהיב את קהל הגיקים לקראת סרט חדש כבר תקופה קבועה יושבות על המספר 2, אחת ממש בסיום הסרט ואחת ממש לאחר סוף הכתוביות. ג'יימס גאן, במאי הסרט אישר כי אנחנו נזכה ל-5 סצינות כאלו בסרט. 3 הראשונות הן למטרות בידוריות בלבד, הסצינה הרביעית היא היחידה שנראית כאילו היא בעלת משמעות עתידית לייקום של מארוול והאחרונה היא, ובכן, כמה שמצער אותי לאמר זאת, מיותרת לחלוטין.

לסיכום, "שומרי הגלקסיה: חלק 2" אולי מאבד קצת מהייחוד של הסרט הראשון אבל מכפר עליו באמצעות ויזואלים מדהימים ודמויות שברובן מצליחות לעניין ולעורר איכפתיות אצלנו כצופים. הוא סובל מבעיות קצב קשות במערכה השניה ומעלילה משנית שאין לה ממש טעם והיה ניתן לקצץ. בסיכום הכולל הוא סרט מהנה, למי שאהב את הראשון, למי שאוהב את הייקום הקולנועי של מארוול וסתם למי שנהנה מסרטי פופקורן בתחילת הקיץ.

רשף שייר

נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות