החיים קשים, את זה כולם יודעים. זו נקודת המוצא, לפחות אם אתה נמנה על אלו שהחיים קשים איתם. וכשמדברים על הרצון של אנשים למצוא מפלט מהחיים הקשים שלהם, שתי האפשרויות הראשונות שלרוב מדובר עליהן הן שימוש בסמים כאלו או אחרים, או צפייה בסרט – ובפרט בסרט הוליוודי, שהמושג "אסקפיזם" נקשר אליה בקשר גורדי. אז אולי זה לא מפתיע למצוא סרטים שעוסקים בנושא הזה בדיוק. בחמישי הקרוב יצא לאקרנים סרט נוסף מהסוג הזה – דווקא סרט בריטי, שציפו לו מזה שנים חובביו של הסרט אותו הוא ממשיך, והוא "טריינספוטינג 2". לכבוד יציאתו לאקרנים נראה לי מתאים להסתכל על הסרט הראשון, ולראות במבט חטוף איפה הוא ממוקם בהקשר להיסטוריה של הקולנוע ולתקופתו שלו. בגלל קוצר היריעה זה הולך להיות תיאור סכימטי, ומראש אני מתנצל בפני הסינמופילים.
הסרט טריינספוטינג נמנה על קבוצת סרטים שנקראת "Drug Films" (חלילה לא ז'אנר, אלא נושא שבו הסרטים עוסקים). בימיו המוקדמים של הקולנוע עולים מספר שנמנים על הזרם הסוריאליסטי, ובראשם הבמאית ז'רמיין דלאק ובהמשך הבמאי לואי בונואל. הסרטים הסוריאליסטיים, בדומה לזרם הסוריאליזם בציור, שאב את ההשראה שלו ממספר מקורות, וביניהם רעיון הלא-מודע הפרוידיאני (בעיקר בהקשר לספרו המהפכני "החלום ופשרו") והשימוש בסמים מעוררי-הזיות. בהמשך הסגנון האסוציאטיבי והרגשי של סרטים אלו, שהתעלה על האחדות העלילתית לטובת הצורה, השפיע על יוצרים כמו אלן רנה, פליני, קובריק, טרי גיליאם ועוד רבים מאוד (שכדאי לציין שחלקם גם הושפע מכתביו של יונג). בסרטים מוקדמים אלו הסמים היוו חלק ישיר ביצירה של הסרט. לצדם ניתן היה לראות שהקולנוע מתחיל גם לעסוק בחומרים משני-תודעה כנושא לסרטיו. ויותר מזה: נראה היה שככל שעובר הזמן ההתמכרות של הוליווד לסרטים האלו הולכת ומחמירה, וכך גם ההתמכרות של גיבוריה.
בשנות השלושים והארבעים, בהשפעת תקופת היובש בה החוק אסר על מכירת אלכוהול בארה"ב, הופקו סרטים שעסקו במאפיה ובאופן שבו שלטה בייצור האלכוהול דרך סיפורים אישיים. המפורסם מביניהם הוא סרטו של הווארד הוקס משנת 1932 Scarface (שבהמשך הופק מחדש ע"י בריאן דה-פלמה בכיכובו של אל פצ'ינו), שהתבסס על חייו של המאפיונר אל קפונה. בשנים האלו גם התחילו להראות דמויות של גברים קשי-יום ששתו אלכוהול כדי לברוח מדאגותיהם, בעיקר בפילם נואר, כשהמוכר ביותר ביניהם הוא סרטו הנהדר (כמו כל סרטיו) של בילי וויילדר The Lost Weekend משנת 1945.
בשנות השישים והשבעים המריחואנה התחילה להיראות (ובטח גם להריח) באולמות הקולנוע, כשהמייצג העיקרי של המגמה הוא כמובן הסרט שיער משנת 1979, אבל אולי הדוגמה הברורה ביותר שלו היא הסרט איזי-ריידר של דניס הופר משנת 1969, שכחלק מהסרט השחקנים עישנו סמים על המסך. הוא גם היה סנונית בגל של סרטים שיגיע מאוחר יותר, בעיקר בשנות ה-90, שיעסקו בסמים קשים. וככה כמו שהצופים דורשים יותר ויותר ככל שהם מתרגלים לסוג סרטים מסוים, ככה גם הקולנוע הראה שכשאלכוהול לא מספיק עוברים לסמים קלים, וכשהסמים הקלים לא מספיקים עוברים לסמים קשים.
ומתחילת שנות ה-90 התחילו לצאת יותר ויותר סרטים שהסמים הקשים היו במרכזם, כמו "ספרות זולה" (1994), "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" (1998), "שאיפות" (2001) ו"שלוש עשרה" (2003), שכשיצא עורר תרעומת על כך שהציג בני נוער צעירים משתמשים בסמים. אבל כשמזכירים סרטים על סמים, אפילו לא כשתוחמים את הסרטים לתקופה מסויימת, שניים מוזכרים כמייצגים העיקריים של סרטי הסמים: הראשון הוא "טריינספוטינג" (1996), הסרט שבעקבותיו פרץ לתודעה הבמאי הבריטי דני בויל, ו"רקוויאם לחלום" (2000), הסרט שבעקבותיו פרץ לתודעה הבמאי האמריקאי דארן ארנופסקי.
הקשר בין שני הסרטים מגיע מעבר לתקופה שבה הם נוצרו ולנושא של הסרט שלהם. שניהם מתאפיינים במבע קולנועי אקספרסיבי מאוד ששם דגש על האופן שבו הדמויות חוות את העולם (למרות שמעט סרטים מוכרים מתקרבים לאופן בו "רקוויאם לחלום" עושה את זה), ובהתייחסות לסמים כאל עולם-נגד לעולם אחר, עולם שממנו הדמויות מנסות לברוח. בטריינספוטינג הדימוי הזה מתגלה כבר בתחילת הסרט, כשהדמות הראשית בסרט, רנטון, נראה בורח בזמן שהוא מדקלם ב-Voice Over את הקריטריונים לחיים בורגניים "נורמאליים", מהם הוא בורח באמצעות ההירואין. אבל ברקוויאם הסמים לא מהווים בריחה מהעולם, אלא בריחה אל העולם. וזה אולי המקום שבו כדאי להראות על איך שני הדברים הדומים – המבע האקספרסיבי והעולם של הסמים לעומת העולם שללא הסמים, מוצגים באופן שונה בשני הסרטים.
בטריינספוטינג הסובייקטיביות של הדמות מוצגת פעמים רבות לא באמצעי מבע שנגלים לצופה אבל הדמויות לא מודעות אליהם (לא-דיאגטיים בעגה של הקולנוענים), כמו זוויות משונות, עדשות מעוותות (שדווקא כן משחקות תפקיד לאורך רוב הסרט, בעיקר עדשות רחבות) ותאורה לא-טבעית, אלא ממש כחלק מהעולם שלהם: ככה השקיעה למנת-יתר של הירואין מרגישה גם לצופה וגם לדמות ככניסה לתוך "קבר" שנהיה משטיח ואל "עגלת מתים" שנהיית מאמבולנס, או שהחיפוש אחר שני נרות הירואין גורם לדמות להיכנס בפועל, וכמובן גם באופן מטאפורי, לתוך אסלה מזוהמת, ביב שפכים, שפל השפלים. הכל בשביל הסמים שיגרמו לו לברוח מהמציאות.
ברקוויאם לחלום האקספרסיביות (שמוצגת באמצעות שימוש במוזיקה שנכנסה כבר להיכל התהילה של פסי-הקול, תנועות מצלמה לא קונוונציונליות כשהזכורה ביותר היא רתימת המצלמה לגוף השחקן ומשחק עם מהירות ההקרנה של חלקים מסויימים, וכמובן עריכה בסגנון המונטאז' וחציית המסך, שנהיו שני סימני-היכר שהסרט ניכס לעצמו) מתחילה ככזאת שהדמויות לא מודעות אליה, ולאט לאט זה משתנה. ככה ההתמכרות של האמא לדיאטות, תרופות וטלוויזיה בהתחלה מובעת בעריכה של ארוחת הבוקר כך שנראית כאילו הסתיימה בשניות, ועוברת לסופראימפוזיציות של מזון מאיים שעף אליה מהתקרה בשילוב בין קונוונציה קולנועית והחוויה שלה, עד שלבסוף עולם הטלוויזיה נהיה חלק מהסלון בו היא נמצאת, והיא והצופים חווים חוויה פסיכודלית משותפת. גם ההזיות של הארי מתחילות בשילוב עם החלון של הבית שלו, דרכו הוא רואה את מריון על מזח, מתחילו כתמונה שהוא רואה מבעד לחלון וממנו הוא יוצא אליה.
וכמו האמא, שעוברת תהליך הדרדרות מחלום קטן של הופעה בטלוויזיה ועד לטיפולים בנזעי חשמל במוסד לפגועי נפש, כל הדמויות בסרט וגם הסרט עצמו עוברים תהליך של הדרדרות. כולם חולמים על חיים אחרים של אושר, מתמכרים לחלום הזה ובגללו מתמכרים לחומרים שיובילו למות החלום, כשהסרט כולו הוא רקוויאם לו. החלום עליו מדובר במובלע הוא כמובן החלום האמריקאי, שאת נפילתו הבלתי-נמנעת כבר הציג קופולה בסרט "הסנדק" הראשון, ואת ההתמודדות איתו מנסה שוב ושוב להציג רוברט זמקיס בסרטיו, אבל ארונופסקי לוקח אותנו צעד אחד קדימה ומראה לנו את המוות הסופי שלו. אפילו הקו שמנחה את הסרט שלרוב משמש דימוי למעגליות וחידוש, עונות השנה, מתחיל בקיץ ומסתיים בחורף. אין אביב, האביב לא יגיע. רקוויאם לחלום האמריקאי, שה"הפי-אנד" ההוליוודי שהיה אחד מסמליו נשבר בסרט לחלוטין, והסרט מתיר באופן סופי את הקשר הגורדי (והופך אותו לחבל תלייה).
בסרט טריינספוטינג השינוי לא קיים. הדמויות לא עוברות אף תהליך. קורים להם דברים, אבל במהותם הם נשארים כפי שהיו. בתחילת הסרט רנטון מציג לנו בחירה: החיים, או ההירואין. מה זה "החיים" עבורו? עבודה, חליפה, משפחה, טלוויזיה עם מסך גדול, מכונת כביסה ושאר מאפיינים סמליים של הבורגנות שהוא מונה. אבל הוא אומר: "I chose not to choose life". הוא בוחר בהירואין. ההירואין מסמל את הבריחה מהחיים הבורגניים הרגילים והמשעממים שלנו. הניסיון להתנקות מהירואין תמיד ייכשל, ותמיד יוביל לצריכה הבאה. ואת ההירואין צורכים עם חברים. גם אם הם אנשים אלימים ונצלנים שבאים לגור איתך אחרי שהניסיון שלהם בלחיות חיים "נורמטיביים" כשל, הם עדיין החברים שלך.
עניין החברות הוא מרכיב חשוב בסרט. בניגוד לסרט האמריקאי שמראה שכולם, אבל ממש כולם, מכורים למשהו – בין אם זה סמים, אלכוהול, כסף, מין או קפה, לקולנוע הבריטי של שנות התשעים היה עיסוק רב בנושאים שקשורים למעמדות חברתיים (כשהמייצג העיקרי של סרטים אלו הוא קן לואץ'), והחבורה בטריינספוטינג מייצגת מעמד אנטי-בורגני שמסתכל על הבורגנות בהתנשאות מלמטה ובזים לה. הבריחה דרך הירואין מהחיים הבורגניים משייך את הסמים למעמד אחר מהמעמד הבורגני ה"מהוגן", זה שלא צורך סמים. רואים אותו בהורים של דיאנה, רואים אותו בלקוחות שמחפשים לקנות דירה, רואים אותו בשופט שמסתכל על רנטון במבט חסר אמונה כשהוא אומר לו שבעזרת האל הוא יתנקה מהסמים – ובצדק. רנטון לא ייגמל, לעולם. זה העולם שממנו הם מנסים לברוח.
סיום הסרט טריינספוטינג מנסה להראות אפשרות לכיוון אחר. רנטון עוזב את החבורה שלו במטרה למצוא חיים חדשים עם הכסף שהם הרוויחו. אבל הכסף הזה נבע מהסמים, ורנטון מסיים את הסרט כמו שהוא התחיל: בדקלום מאפייני הבורגנות שאליהם הוא עכשיו, לכאורה, שואף, ומסיים בלומר שהוא יעשה אותם עד היום שבו ימות. בהתחלה הוא אומר "I chose not to choose life", ובסוף הוא אומר "Until you die". אולי הירואין הוא לא בחירה בחיים, אבל ההתברגנות היא המוות. אבל האם הוא באמת הולך לשם? את זה אנחנו לא רואים.
הסרט מסתיים בצילום של רנטון הולך לעברנו הצופים, כשדמותו לאט לאט מטשטשת. האם הטשטוש הוא סמל לכך שהוא נוטש את החיים-לא-חיים שלו כמכור להירואין ומתקרב אלינו, נמעני דבריו, ובכך מאבד את האישיות שלו, ולכן הסרט כן מציג תהליך שעוברת הדמות כמו ברקוויאם לחלום, או שהטשטוש מסמל את זה שאפילו בזמן שהוא אומר את זה נמצא אצלו הירואין בדם והוא מתחיל להשפיע עליו? המבנה המעגלי של הסרט וחוסר ההתקדמות של אף דמות למרות הרצונות והניסיונות שלה אומר לי שכנראה זו האפשרות השנייה. אבל בקרוב אני לא אצטרך יותר לתהות, כי סרט ההמשך, שהעלילה שלו מתרחשת עשרים שנים אחרי הסרט הראשון, יוצא לאקרנים השבוע. ואמנם עוד לא ראיתי אותו, ולא קראתי עליו שום דבר, אבל אני מאמין שגם הוא יעסוק בסמים, ויראה שרנטון נשאר רנטון.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה
