בשנת 1999 הגיעה פריצתו הגדולה של מ. נייט שאמאלאן אל התודעה העולמית. הבמאי שעד לפני שאותה שנה ביים שני סרטים לא מוכרים הדהים את העולם עם הסרט "החוש השישי". כן אותו סרט עם היילי ג'ואל אוסמנט והציטוט המפורסם: "אני רואה אנשים מתים". השורה הזאת החווירה לעומת הטוויסט בסופו של הסרט שבו נחשף לנו שדמותו של ברוס ויליס הייתה לאורך כל הסרט רוח.
לפני שאתם צועקים לי ספוילרים, הסרט יצא לפני 18 שנה, אם לא ראיתם אותו עד עכשיו, אין לכם זכות להתלונן.
רצף הסרטים הטובים של שאמאלאן המשיך עם שני הסרטים "בלתי שביר" ו"סיינס". כיוון המותחן הפסיכולוגי ששאמאלאן היה בוחר לסרטיו, יחד עם הטוויסטים שהיו משנים את תפיסת הצופים לגבי הסרט העניק לו במהרה את הכינוי "הספילברג הבא". כנראה שהשמחה הייתה מוקדמת מידי, החל משנת 2004 סרטיו של שאמאלאן נשחטו על ידי המבקרים, ננטשו על ידי הצופים והפסידו מיליוני דולרים. נראה שהבמאי המוכשר איבד את מה שעשה אותו כל כך מיוחד בכך שפנה לסרטים עתירי התקציב ופחות לעלילה מקורית ומותחת.
אין ספק ששאמאלאן הוא במאי בעל כישרון, הוא הצליח להוכיח זאת. רוב חובבי הקולנוע פשוט מעוניינים לראות אותו חוזר לתחום שבו הוא כל כך טוב. אחרי שראיתי את "ספליט" השבוע, אני מוכרח לומר שנראה ששאמאלאן חזר להיות טוב במה שהוא עושה. נקווה שהחזרה הזו תהיה מתמשכת ולא נקודתית.
שלוש נערות נחטפות על ידי אדם מסתורי, הן ננעלות בחדר מבלי שיודעות מיהו האדם שחטף אותן, לשם איזו מטרה הן נחטפו והאם הם ייצאו מכך בחיים. האדם (ג'יימס מאקבוי) הוא בעל הפרעת זהות דיסוציאטיבית (פיצול אישיות). בעוד שבאדם רגיל הסובל מהפרעה זו קיימות לא יותר משתי ישויות בדרך כלל, בראשו של החוטף שלנו קיימות 23 ישויות. חלקן נלחמות על שליטה, חלקן דומיננטיות יותר מאחרות, כאלו לא מזיקות וכאלו מסוכנות.
אם חיפשתי ולו דבר אחד קטן מהסרט הזה, הוא היה הופעה שאני לא אשכח ממאקבוי. אין לי ספק שהוא שחקן מוכשר, הוא עושה עבודה נאמנה בתור צ'ארלס אקסייבר בסדרת בסרטי האקס-מן החדשה ומפגין יכולות משחק נפלאות בסרטים קטנים יותר כמו "Filth". אם מאקבוי יצליח בתפקיד הזה, הוא יוכיח שמדובר באחד השחקנים הטובים ביותר שפועלים היום.
ברובו המוחלט הסרט הוא מותחן פסיכולוגי, אנחנו בדומה לנערות הנחטפות מקבלים שום מידע לגבי האירועים שפותחים את הסרט. ככל שהסיפור מתקדם אנחנו מקבלים עוד מידע ומתחילים לקלף את השכבות של הסרט בשלושה מישורים: זהותו של החוטף והישויות ששולטות בו, סיפורה של קייסי (אניה טיילור-ג'וי) אחת מהנערות שנחטפו והפסיכולוגית של חוטף (בטי בקלי).
אופן הכנסת המידע בסרט מבוצע בצורה נכונה, כמויות של מידע לא מוטחות בפנינו ומכינות אותנו לכל סצינה או תפנית בעלילה. שאמאלאן גורם לנו לנחש במשך שעתיים, הוא רוצה שהצופים ישתתפו בתעלומה ולא רק יצפו בה. בחלק מהפעמים זה לא עובד בצורה מושלמת, אנחנו מקבלים פלאשבקים לילדותה של קייסי, באותה נקודת זמן לא ברור לנו מה המטרות של הפלאשבקים האלו ואין לנו מספיק היכרות איתה כדי אפילו לנסות לשער או לנחש מדוע אנו צופים במה שאנחנו צופים. החלקים האלו קצת פוגעים בזרימה של הסרט וכתוצאה מסיום הסרט, מחייבים צפייה נוספת. נראה שבמקרה הזה היה מדובר בכוונת המשורר, או במקרה שלנו הבמאי אך לא ניתן להתעלם מהפגיעה במקצב הסרט.
לקראת המערכה השלישית, הסרט פוזל קצת לז'אנר האימה ואפילו מעט לעולם העל הטבעי. לחוששים אין מה לדאוג, לא מדובר בשינוי טוטאלי בטון הסרט, הוא ממשיך להיות המותחן הפסיכולוגי שהוא. הוא פשוט נותן לנו הצצה נרחבת יותר לעולם שבו הסרט מתרחש. הסיבה שזה מצליח ולא זורק את הצופה מהעולם שהוצג בפניו נעוץ בסיבה אחת: הסרט כולו מעוגן בצורה הגיונית בעולם האמיתי. ההסברים שמוצגים בפנינו ישמעו בעלי הגיון לכל אדם בעל מוח סביר ולכן אנחנו מסוגלים לקבל נגיעות קטנות בעולם העל טבעי.
מלאכת הצילום של הסרט הופקדה בידיו של מייק גיולאקיס, שעמד מאחורי הצילום של סרט האימה "It Follows". גם גאן שאמאלאן וגיולאקיס הצליחו לתת את התחושה הנכונה, הבונקר בו הנערות מוחזקות מרגיש קלסטרופובי, הסביבה תמיד מרגישה עוינת וסגורה מבלי יכולת מוצא.
הסרט הזה הוא של מאקבוי והוא מצליח לזרוח לאורך כולו. מצד אחד הוא יכול לשחק אדם חזק בעל הפרעת OCD חמורה, ילד תמים בן 9 עם פגם בדיבור ואישה מבוגרת בעלת הליכות וצד אפל. הוא מצליח לעבור בין הזהויות לא רק מחוץ למסך אלא מול עיני הצופה, אנחנו רואים את המאבק המתחולל במוחו שישויות מסויימות רבות על השליטה. הוא מבצע את השינויים האלו עד הרבדים העמוקים ביותר: סגנון ההליכה, בצורת העמידה, בכוח הפיזי ובעוצמת ובסגנון הקול. בכל פעם שהסרט מאבד קצת קצב ונהיה איטי מאקבוי שם כדי להרים אותו מחדש עם תצוגת משחק מחשמלת. יכולות המשחק שלו בסרט הן לא פחות ממושלמות.
זוהי הפעם הראשונה שבה אני רואה את אניה טיילור-ג'וי. אני חייב לומר שהופעתי לטובה, היא שיחקה נפלא במהלך הסרט והצליחה לשמור על רמה גבוהה למול הפעמים הרבות שהיתה צריכה לשחק למול מאקבוי.
לאחר "ספליט" נראה ששאמאלאן חזר לביים את סוג הסרטים שהוא טוב בהם ואני מרוצה. זה הכיוון שהוא צריך להמשיך בו, הסרטים המותחים, אלו שגורמים לנו לחשוב, לתהות ולנחש עד הסוף.
נתי אקב
בן 29, גיק הייטקיסט קלאסי. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים
