את הסרט מ"אחורי המספרים" ראיתי ביום ראשון, בחודש ינואר של שנת 2017. ובזמן שראיתי את הסרט לא יכולתי שלא לחשוב על ההקשרים שבהם הסרט נעשה, שנחלקים לשלושה חלקים עיקריים: הוא מבוסס על סיפור אמיתי, הוא מתרחש בנאס"א והוא עוסק בזכויות של נשים ושחורים, ונשים שחורות.
לאחרונה (או אולי זה הדמיון המוטרם שלי?) יש גל של סרטים שמבוססים על סיפור אמיתי באופן מופגן (לדוגמה "המייסד", "בני-ברית", "הסרבן", "סאלי: נס על ההאדסון" ועוד רבים). לדעתי מדובר בתגובת-נגד לסרטי הקומיקס האולטרה-פנטסטיים ששוטפים את בתי הקולנוע בעשור האחרון, כש"מאחורי המספרים" ממשיך במגמה הזו. שנית, ההתרחשות שלו בנאס"א מאפשרת ספקטקלים של חלל חיצון שהתגלו כרווחיים במיוחד (לדוגמה ב"להציל את מארק ווטני", "בין-כוכבים", "כוח-כבידה" ונוספים). אני גם תוהה אם החזרה לנושא המלחמה הקרה קשור ליחסי ארה"ב-רוסיה בשנים האחרונות. והחלק האחרון, הוא הרצון של הוליווד לגזור קופון על העלייה של מגמות פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות, ולהבליט בסרטים בצורה בוטה את ה"פרוגרסיביות" שלה. אמנם זו מגמה שמצביעה על שינוי מבורך, אבל קשה לי לטפוח לסרטים האלו על השכם.
ראשית, מדובר על מהפכות שצמחו מתנועות גראסרוט, כלומר, מחאות שעלו מ"למטה", מהקרקע, מהמקום ומהאנשים שרצו לעשות את השינוי. רק אחרי עשרות שנים עקובות מדם של מחאות שהתחילו תנועות סופרז'יסטיות ותנועות "Black Power" שונות בארה"ב מתחילה הוליווד לקחת על עצמה את ההצגה של תנועות אלו, וגם את זה היא עושה בצורה לקויה. ובסרט הזה האיחוי של שני המרכיבים ניכר מאוד: נשים שחורות שמתעלות על שלל גברים לבנים? ועוד עם ספקטקלים של חלל? מבוסס על סיפור אמיתי? חברים, יש לנו פה סרט.
אבל כמו שקרה בסרטים כמו "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"מכסחות השדים", עודפות הפמיניזם עושה את האפקט ההפוך ,"בא לברך ויצא לקלל". הסרט נהיה רצף של אירועים בהם נשים שחורות מופלות, ואז מוכיחות שהן למעשה יותר ראויות מהגברים הלבנים שהפלו אותן. חוסר הטבעיות של הרצף הזה גורם לסרט להיראות כמו צעד אפולוגטי יותר מאשר כתסריט מהודק. הוא מזכיר מאוד מהבחינה הזאת את הסרט "המשרת", שבו משרת שחור מייעץ לכל הנשיאים הלבנים, שמגולמים ע"י שחקנים, עד שאובמה בסוף נראה בכבודו ובעצמו, כשהוא אומר "Yes We Can!". המסר של שני הסרטים דומה: היתה אפליה, היום אין. נשים היום עושות מה שגברים עושים, שחורים היום בארה"ב מקבלים יחס זהה ללבנים. תראו: גם בבית הלבן, וגם בנאס"א, חודי-החנית של התרבות האמריקאית.
אבל האם, למעשה, שוויון נראה בסרט? לא ממש. הסרט הזכיר לי משפט שחברה יקרה אמרה לי בעבר: "בחברה שבה אני עובדת יש המון גברים עם יכולות ממוצעות, טובות או טובות מאוד. אבל הנשים כולן הן הטובות ביותר והמשקיעניות ביותר". אותו הדבר קורה בסרט הזה. וזה בלי להזכיר את סצנת ה-"גם-אישה-יכולה-ממש-כמו-גבר-לתקן-מכונית". וגם, עברו כמעט חמישים שנים מאז שרומרו, בסרט "ליל המתים החיים", ליהק אדם שחור, דוויין ג'ונס, מבלי להתייחס לצבע עורו. האם זה יקרה היום שוב, והפעם בסרטים פחות מחתרתיים?
אבל אידיאולוגיה והנאה בנפרד, נכון? בכל זאת. אז האם כדאי לראות את הסרט? סך-הכול, בשורה התחתונה נהניתי, על-אף הרטינות שלי. הסיפור מתקדם לאט ובנוחיות, והמשחק של השחקנים המלוהקים-היטב משכנע וסוחב. מתח אין הרבה, אם ראיתם מספיק סרטים אמריקאים ואם שמעתם שג'ון גלן נפטר בשנה שעברה בשיבה טובה, אבל זה עדיין סרט שלדעתי שווה לראות, בעיקר בקולנוע, ובחברה טובה.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה
