השבוע הוליווד העמידה אותי במצב בעייתי. מצד אחד, רימייק לאחד המערבונים האהובים והטובים שנעשו. כן, עוד רימייק, הצהרה חד משמעית שאומרת, "לא היה לנו כוח לחשוב על רעיון חדש לסרט, אז קפצנו לארכיון ומחזרנו משהו שלא היה צריך למחזר". אבל מצד משני, מגיע אנטואן פוקווה, הבמאי שעשה את אחד הסרטים האהובים עליי "יום אימונים מסוכן" ולוקח את המושכות לרימייק "שבעת המופלאים" ולא רק זה, הוא מצרף לעסק את דנזל וושינגטון, איתן הוק, וינסנט דונפריו וכריס פראט ולא מפסיק להרים לי את העניין והציפיות.
סיפורו של "שבעת המופלאים" מתחיל עוד משנת 54', עם סרט המופת ואחד מהטובים שנעשו אי פעם של אקירה קורוסאווה "שבעת הסמוראים". סיפורו של כפר יפנים שמוטרדים על ידי שודדים, תושבי הכפר שוכרים את שירותם של שבעה סמוראים כדי שיגנו עליהם מפני השודדים. בשנת 1960, עובד הסיפור אל הקהל האמריקאי, המערב הפרוע החליף את הכפר היפני והקאובוים החליפו את הסמוראים שנדרשים עכשיו להגן על כפר איכרים מקסיקני בבימויו של ג'ון סטורגס ובכיכובו של יול ברנר. הסרט החדש "שבעת המופלאים" שמוצג השבוע בבתי הקולנוע הוא רימייק לעיבוד משנות ה-60, עם שינויים קלים בעלילה.
עלילת הסרט פשוטה למדי, כפר איכרים אמריקאי יושב למרגלות מכרה זהב. הכפר מוטרד על ידי ברתולמיו בוג (פיטר סקארסגארד), איש עסקים קפיטלסטי שלא בוחל בשום אמצעי כדי לפנות את תושבי הכפר מבתיהם. לאחר שבעלה נרצח על ידי בוג, אמה קאלן (היילי בנט) שוכרת את שירותיהם של מספר אקדוחנים בהנגתו של צ'ייסום (דנזל וושינגטון) כדי שייגנו על הכפר ויחסלו את בוג.
בעידן סרטי הקומיקס, המדע הבדיוני, הפנטזיה אלו שמבוססים על משחקי המחשב כיף לחזור אחורה למערבונים. היתרון המשמעותי של הסרט מבחינתי שמדובר במערבון אמיתי בכל רמ"ח איבריו והמון זמן לא ראיתי כזה. כמובן ש"שמונת השנואים" ו"ג'אנגו ללא מעצורים" התרחשו במערב הפרוע וכמובן שהיה בהם אינספור סיטואציות של "תיקו מקסיקני" והמון יריות אבל איכשהו לא תפסתי מהם מערבונים אמיתיים. "שבעת המופלאים" מצליח להכניס אותי אל המערב הפרוע מהשניה הראשונה: הנופים, הדמויות, הסט, העיירות והדמויות, החל מתחילתו של הסרט ועד לסופו אנחנו במערב הפרוע.
עיקר הסרט הן הדמויות שעומדות מאחוריו, בלעדיו היינו מקבלים סרט אקשן גנרי שהיה נשכח מאיתנו ברגע הראשון שהיינו קמים מהכסא. בראש ובראשונה צריך להוריד את הכובע לדנזל וושינגטון שמצליח לשלוט בסרט ובתפקיד שלו מהרגע הראשון עד סופו. היכולות של דנזל יחד עם הכימיה המדהימה שהוא מצליח ליצור עם פוקואה בכל סרט הופכת את צ'ייסום לדמות עוצמתית, רצינית וקטלנית, תענוג לראות אותו על המסך. יחד איתו מקבלים לא מעט זמן מסך גם אית'ן הוק שמשחק צלף קטלני עם תסמין קשה של "הפרעת דחק פוסט טראומתית" וכריס פראט, שעושה את מה שהוא עושה בכל התפקידים שלו בחמש שנים האחרונות, הבחור המגניב והמצחיק שכולנו רוצים לצאת לשתות איתו. מתישהו השטיק הזה של פראט ייגמר ויתחיל להיות מאוס, הבחור צריך להראות שיש לו יכולות לשחק דמויות מורכבות יותר אם הוא רוצה להישאר במעמד שהוא הגיע אליו.
השבעה בנויים מקאסט מרשים ודמויות מגוונות, רוב אלו שמקבלים זמן מסך משמעותי מציגים דמויות עגולות. הם בעצמם לא מסתדרים אחד עם השני, הם קבוצת אנשים שבדרך כלל לא היו מתחבאים אחד עם השני, אבל הסרט מצליח עם הזמן להראות איך הם נהפכים לחברים החל מארוחות ערב משותפות עד ערבי שתיה והשתכרות. ככה בונים כמו שצריך יחסים בין דמויות, לא סתם זורקים אותם למצב הזוי ומצפים שיהיו צוות (כן, אני מדבר על יחידת המתאבדים). כל אחד שונה מהאחר, הם מגיעים מסיפורי רקע שונים וכל אחד סוחב את מטען שלו.
אבל נראה לי שהניסיון לעשות את כל אחד "מיוחד" דווקא גרם לפגיעה באיכות הדמויות. הדמות של וינסנט דונפריו הוא דוגמה מושלמת לכך, הוא מתחיל בתור האתנחתא הקומית של החבורה אבל בהמשך מגלים שייתכן שהוא דמות טרגית יותר ממה שנראה, אבל בסופו של דבר כל הדמות שלו עומדת מאחורי התנהגות מוזרה שלא מצליחים להתחבר אליה. אני מודע לעובדה שדונפריו הוא שחקן שאוהב לקחת דברים לקצה, אבל הפעם זה היה מוגזם ומיותר.
לפיטר סארסקארד יש את הנטייה להיות הנבל בסרט, יש לו את תווי הפנים ויכולות המשחק שעושות נבלים מעולים. הסרט נפתח עם הצגתו ומדובר בהצגה מעולה, בתוך מספר שניות ברור לנו שמדובר באדם מרושע ונוראי שעושה מה שבדעתו כדי למלא את צרכיו, הוא היה מאיים ומפחיד. יחד עם זאת, מספר פעמים מועט הוא לקח את המשחק שלו קצת לכיוון האובר אקטינג מה שפגע קצת בדמות, אבל בסך הכל הוא עשה עבודה לא רעה בכלל.
אי אפשר להיכנס למערבון מבלי לצפות לקצת אקשן והסרט יודע לספק זאת בכל שניה. החל מהרגעים הקטנים של בניית מתח בדיוק לפני שחבורת אנשים מתחילה לירות אחד בשני ועד לרגעי אקשן ארוכים, מהנים ואלימים. במהלך הסרט יש שתי סצינות אקשן גדולות שמבוצעות בצורה מושלמת שמרימה את הרף לסרטי אקשן.
הסרט מצליח כי הוא יודע בדיוק מה הוא, הוא אקשן פופקורן כיפי שאמור לנתק אותנו למשך שעתיים. הוא לא מנסה להיות עם גוון של דרמה או עומק מסויים, בשונה מהסרט המקורי או מ"שבעת הסמוראים" וטוב שכך. לא תמצאו בו דיאלוגים מרתקים ושנונים, אתם מגיעים נטו לכיף וסרט אקשן שמבוצע בצורה מדוייקת עם דמויות חזקות ומגוונות.
נתי אקב
בן 28, סטודנט לכלכלה-סטטיסטיקה. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים.
