יש סרטים שנדרש לראות אותם יותר מפעם אחת כדי להחליט מה אנחנו חושבים עליהם. אצל איתן וג'ואל כהן המקרה הוא די שונה, אצל צמד האחים נדרשת בדרך כלל צפייה שניה (ואפילו שלישית) כדי להבין מה ראית ואז בכלל להחליט אם אהבת את זה. "ביג לבובסקי", "לקרוא ולשרוף" ו"אחי איפה אתה" מספקים לי עד היום הנאה צרופה, אבל הצפייה הראשונית בהם תמיד מלווה במבט תדהמה חסר הבנה. לקוראים שחוו בעבר את האחים כהן ויצאו לא מסופקים, כנראה שלא מדובר בסרט בשבילכם, אז ראו ביקורת זו בתור נורת אזהרה.
נקפוץ לעלילה בצורה פשוטה, הסרט הוא מחווה לתעשיית הסרטים בהוליווד של שנות ה-50. במרכזה, אדי מניקס (ג'וש ברולין) איש חד, קשוח וחכם, שתפקידו הוא לפתור את בעיות האולפן. בכל פעם שישנה בעיה עם אחד הסרטים או במקרה הנפוץ יותר השחקנים, אדי הוא הבחור שמגיע לתקן את הבעיה. שגרת ה"השלווה" של האולפן מופרת כאשר הכוכב ברייד וייטלוק (ג'ורג קלוני) נחטף מסט הצילומים של סרטו החדש "יחי הקיסר". במקביל, אנחנו מקבלים הצצה לשלל סיפורים ובעיות בחיי האולפן התוסס. מניקס עצמו מצוי בקונפליקט עצמי כאשר מוצעת לו עבודה משתלמת יותר ופחות כפוית טובה מתעשיית הסרטים בחברה ביטחונית גדולה.
הטריילרים לסרט לא פחות ממטעים בצורה מוגזמת כל צופה, הם נותנים את התחושה שהחטיפה היא עיקר העלילה ומדובר בסרט פשע-קומי שמתרחש בשנות ה-50. ההיפך מזה, הסרט הוא מכתב אהבה פתוח של האחים כהן להוליווד של אותם שנים שבמהלכו מתרחשת חטיפה. זה לא מונע מהסרט להיות חד, מצחיק, חכם וקופץ לראש רשימת הסרטים האהובים עליי של האחים כהן.
הסרט בא לתת אמירה ברורה על הוליווד של שנות ה-50 לעומת הוליווד של היום שנראתה תקופה פשוטה מאוד לעומת היום. הכהנים לא אומרים זאת במפורש אבל אפשר לחוש בוייב (אזכור פלאש מקרי) לאורך כל הסרט. האולפן והבמאים הם אלוהים, המילה שלהם היא המילה היחידה: הם יחליטו איזה כוכבים זוגות יהיו ביחד, מי הולך לשחק באיזה סרט, איזה שחקנית יוצאת לחופשה על מנת להשתיק פרשיות מביכות ואין שום בעיה עם קצת אלימות פיזית כדי להחזיר שחקן סורר לדרך הישר. לא יכלתי שלא לחשוב במהלך הסרט על שחקן מסויים שדרש שינויים בתסריט כדי להאדיר את הדמות שהוא משחק (היי ויל סמית'), או שחקן אחר שמכניס את הילדים שלו לכל סרט ללא קשר ליכולת המשחק שלהם (שוב שלום מר סמית'). הכהנים מציגים תקופה פשוטה ויפה יותר לאנשים שניהלו את הוליווד, כזאת שהיו רוצים להיות ללא שום היסוס.
המחווה של הסרט לעולם הקולנוע הישן יכולה להיות גם אחת הבעיות שלו. הסרט יקסום לכל מי שהקולנוע זורם בדמו (גיק סרטים כמוני) או שבמהלך חייו לקח חלק בתעשיית הסרטים. הבעיה תהיה עם מי שפחות מכיר או אוהב את העולם הזה ייתכן שחלק מהבדיחות לא יובנו, סיטואציות מסוימות ייראו לא קשורות ותחושת הסרט באופן כללי לא תעבור בצורה טובה. האחים כהן מצליחים להביא הכל למסך: דמויות מגוונות, סצינות הזויות ומצחיקות, דיאלוגים תמוהים, אינטראקציות בין במאים לשחקנים, את רחרוח העיתונות סביב הנעשה בתעשייה וקטע ריקוד אחד נפלא. צפייה אחת לא מספיקה כדי לקלוט את כל השנינות שהסרט מצליח לספק פעם אחר פעם.
הכוכב הראשי הוא ברולין, הוא זה שפותח את הסרט, מוביל את העלילה ומפתח אינטראצקיות עם שלל הדמויות. כבר מספר רב של שנים אני לא מצליח לאהוב את רוב סרטיו ובמיוחד את הדמויות שהוא מגלם. המשחק שלו ב"אולדבוי" היה גרסה פושרת ללא נשמה לסרט הקוריאני הנפלא, הוא לא הצליח מבחינתי לתפוס שום קסם כגרסה הצעירה של טומי לי ג'ונס ב"גברים בשחור 3" או הצליח להרשים אותי לעומק באף תפקיד אחר. אבל משהו השתנה בשנה האחרונה ביחס שלי אליו, השינוי הזה הגיע בדמות הסרט המרשים "סיקאריו" שם הוא מגלם סוכן CIA בעל גוון מוסרי אפור במקרה הטוב. גם ב"יחי הקיסר" ברולין הצליח להרשים אותי, נראה כאילו נשלף משנות ה-50 אל תוך ימינו אנו, הוא הלב הפועם של הסרט, רוב הסצינות לא זזות בלעדיו, ומצליח להגיש את התפקיד שלו בצורה מושלמת.
הורדת כובע נוספת מחולקת לצ'אנינג טאטום, השחקן שעד לפני מספר שנים היה מקבל מטח עגבניות רקובות בכל תפקיד אם זה בסרטי אקשן מגוכחים בדמות "ג'י איי ג'ו", סרטי ריקוד מביכים בדמות "סטפ אפ" ועד לסרטי אהבה קיטשים בהשארת ניקולס ספארקס. אבל טאטום פשוט קוטל את כולם בשנים האחרונות, הוא פתאום יודע לעבור מדרמה (פוקסקאצ'ר) לקומדיה (סרטי ג'אמפ סטריט) וגם לככב ברשימת הסרטים של טרנטינו (שמונת השנואים), רק בבקשה שיוותר על סרטי האקשן מסוג ג'. גם ב"יחי הקיסר" טאטום מראה שיש לו יכולות משחק משובחות והוא כאן כדי להישאר.
שאר סוללת השחקנים המרשימה: סקרלט ג'והנסון, ראלף פיינס, ג'ונה היל ורבים נוספים מגיעים להופעות אורח קצרות, משעשעות, מרתקות ומוזרות. נראה שכולם רצו לקחת חלק ביצירה הקולנועית שבאה לקוד קידה לתעשיית הקולנוע של המאה הקודמת.
השורה התחתונה
יחי הקיסר הוא סרט טיפוסי של האחים כהן – הזוי, משעשע ומיוחד. אבל אם מעולם לא אהבתם את הסגנון שלהם כנראה שהסרט הזה פחות בשבילכם ותתפנקו עם דדפול
נתי אקב
בן 28, סטודנט לכלכלה-סטטיסטיקה. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים.
