הקול בראש – ביקורת סרט

כאשר מדברים סרטי אנימציה יש שני אולפנים שנמצאים בקדמת הבמה. הראשון והאהוב עליי הוא סטודיו ג'יבלי – ממלכתם של הייאו מיאזקי ואיסאו טקהאטה. השני, שמוכר יותר בעולם המערבי הוא אולפני פיקסר – האימפריה של ג'ון לסיטר. בעוד שהסרטים של סטודיו ג'יבלי מלווים את חיי משלב הבגרות, סרטי פיקסר מלווים אותם עוד מהילדות, שהחל ביום שאבא שלי הביא לראשונה את "צעצוע של סיפור" בוידאו.

אפשר לתאר את הסרטים של אולפני פיקסר בשתי מילים: חדשניים ויצירתיים. החל משנות ה-90 ועד סוף העשור הראשון של המאה ה-21 כל סרט שיצא מהאולפן לא נפל מהמילה מדהים, וכראיה לכך: "צעצוע של סיפור 1-2", "באג לייף", מפלצות בע"מ, "למצוא את נמו", "משפחת סופר-על", "רטטוי", "וול-E" ו"למעלה". פיקסר הוכיחו שהם יודעים להכין מוצר חדשני, יצירתי וכזה שקוסם לילדים ולמבוגרים כאחד. נכון, איפשהו באמצע היה את "מכוניות", אבל אפשר לוותר להם על סרט אחד סביר מתוך עשרה מדהימים.

2010 נפתחה בענק עם "צעצוע של סיפור 3" אבל נראה שמאז, האולפן לא הצליחו להעניק לנו סרט בסטנדרטים שהורגלנו אליהם. "מכוניות 2", "אמיצה" ו"בית ספר למפלצות" היו סך הכל בינוניים. לא לקח הרבה זמן עד שאנשים החלו לתהות האם פיקסר איבדה את מה שעושה אותה כל כך מיוחדת.

את "הקול שבראש" ביים פיט דוקטר שגם השתתף בכתיבת הסרט. דוקטר עזר בבימוי ובכתיבה של לא מעט סרטי פיסקר איכותיים בניהם: "למעלה", מפלצות בע"מ, "וול-E" ו"צעצוע של סיפור". לפי הרקורד הזה אפשר להיות רגועים שה"קול בראש" הונח בידיו של דוקטר. אנחנו יכולים להיות ממש רגועים כי הסרט פשוט מדהים ומוכיח לנו שלפיקסר נשאר עוד הרבה בשק היצירתיות. העיקר שייתנו לנו את "משפחת סופר-על 2", למה לסרט ההמשך הזה אנחנו צריכים לחכות יותר מעשור וסרטי "מכוניות" יוצאים כל שני וחמישי.

הסרט עוקב אחרי ריילי, ילדה בת 11 שלאחר שאביה מתחיל עבודה חדשה בסן-פרנסיסקו מוצאת את עצמה בעיר חדשה, ללא חברים והמון קשיי הסתגלות. המיוחד בעולמה של ריילי וכל הסובבים אותה הוא שהם מונעים על הנפשה של הרגשות שלהם: שמחה, עצב, כעס, פחד וגועל.

הרגשות מתגוררים במרכז הבקרה בראשה של ריילי, בה הם צריכים לעזור לה לנווט את חייה. לאחר תסבוכת לא קטנה, שמחה ועצב נזרקות מן המפקדה אל מוחה של ריילי יחד עם "זיכרונות הליבה" שלה (הזיכרונות החשובים והמשמעותיים ביותר שמעצבים את זהותה של ריילי).

ללא שמחה ועצב, ריילי אינה מסוגלת לחוש את רגשות אלו בתקופה לא פשוטה בחיים שלה. המשימה להמשיך לנווט את ריילי נופלת על כעס, פחד וגועל שלא מצטיינים בביצוע המשימה.

הרגשות הן עיקר הסיפור, ההצגה והכתיבה המעולה שלהן היא מה שהופך את הסרט לכל כך כובש. שמחה, הרגש הראשון שריילי חוותה והגיבורה הראשית, אופטימית בכל מצב ומנהיגה את שאר הרגשות. אין ספק שיש כאן את האמירה שהשמחה היא זאת שתמיד צריכה להוביל אותנו בחיים. עצב, היא הרגש שכתובה בצורה הטובה ביותר. אנחנו מסוגלים לצחוק המון, אבל ברגע שהיא פותחת את הפה יוצאות לה האמירות הדכאוניות ביותר שמישהו יכול לעלות על דעתו. תחשבו על היום הגרוע ביותר שעברתם, ככה היא, אבל כל הזמן. אני יודע זה נשמע כאילו שאנחנו נהנים מהסרט ואז היא באה ומבאסת את הצורה, זה נכון אבל הביצוע של הדיכאון שלה מבוצע בצורה מושלמת שאנחנו נהנים לראות אותה על המסך.

כעס, עם כעס הסיפור הוא כזה, אנחנו רק מחכים שהוא יתפוצץ על המסך. הוא מעין האתנחתא הקומית שרק רוצה שמישהו יעבור את הגבול. פחד וגועל קצת ריקים מתוכן מה שגורם להם להיות קצת מיותרים (יש להם הברקות, אבל די מעטות). אפשר להבין את חוסר התוכן שלהם, עם הדגש שיש על החיים של ריילי והמסע של שמחה ועצב אי אפשר שכל דמות תהיה עמוקה.

העולם שפיקסר בנו גדוש ביצירתיות, הם מיפו כל רובד שקיים במוח האנושי והצליחו להקים אותו לתחיה במסגרת הסרט, שהיא מצחיקה, חדשנית ומעניינת. מרכז הבקרה שבו הרגשות יושבים הוא העיניים של ריילי, כל אירוע שהיא חווה מתורגם ישירות לזיכרון שנשאב מן הרגשות. חברים דימיונים, זיכרונות ישנים והיכן הם מאוחסנים, קיפאון מוח, למה שיר מעצבן נתקע בראש, דז'ה וו וחלומות. כולם מתורגמים בסרט לחוויה מגניבה ומצחיקה. כמובן שאני לא אגיד לכם איך זה קורה כי זה יהיה ספוילר.

סיפורה של ריילי הוא כזה שראינו אינספור פעמים, ילדה שנעקרת מהחיים שמבחינתה היו כל כך מושלמים למה שנראה לה שפל המדרגה. זה בסדר גמור שהסיפור קלישאתי, כי אפשר להבין שריילי היא הדמות המשנית. המסע שעצב ושמחה עוברות כדי לחזור לחיים המקוריים שלהם הוא לב הסרט. הביצוע שלו, הדיאלוגים בין השתיים וההבנה שאין רגש רע אלא רגש שונה הם מה שעושים את הסיפור לכל כך כובש. אנחנו לומדים שחיים משמעותיים לא בנויים רק מזיכרונות טובים או עצובים, הם בנויים משילוב של כולם. האמירה של הסרט פשוטה וכל כך נכונה בבסיסה, אף בן אדם שלם לא בנוי מרק סט אחד של רגשות.

בשונה משאר סרטי פיקסר, ב"הקול בראש" אין דמות שבדרך כלל נמצאת כדי לעזור להתניע את העלילה, הנבל. אני אוהב מאוד נבלים, הם כלי חשוב מאוד כדי לעצב גיבור וסיפור טוב, היעדרות של נבל תמיד תורגש. הפעם, אני חוזר בי, חוסר הנבל בסרט לא פוגע בו בשום צורה. הסיפור והביצוע היו כל כך טובים שלא מצאתי את עצמי אומר באף שלב שחסרה לי דמות רעה.

בתור צופים אנחנו חווים את מלוא הרגשות בסרט, אנחנו יכולים ברגע אחד לשאוג מצחוק, לעבור לעצב, לשמוח וגם קצת לפחד. דבר אחד שאני חייב לומר, היה ברגע בסרט (ללא ספוילר) שגרם גם למבקר הקשוח הזה להתבאס ממש. אם הרגע הזה היה ממשיך עוד שתי שניות אני בטוח שגם איזו דמעה הייתה זולגת.

לראות לראות לראות – "הקול בראש" הוא סרט נפלא, כתוב היטב, מצחיק, מרגש ומראה לנו מה הסיבה שאנחנו אוהבים את פיקסר כל כך.

נתי אקב

בן 27, סטודנט לכלכלה-סטטיסטיקה. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלו. חושב שהג'וקר הוא הדמות הגדולה ביותר שנכתבה אי פעם.

יכולים ליצור איתו קשר כאן