ההימור האישי שלי הוא שכ80 אחוז מהביקורות על עולם היורה יתחילו בסיפור אישי כלשהו של כותב הביקורת על הפעם הראשונה בה ראה את פארק היורה הראשון ב1993. אז למה שאהיה שונה? אז כן, ראיתי את פארק היורה בקולנוע, ב1993, אבל לא זוכר איפה בדיוק או מה אכלתי או מה עשיתי ובקושי זוכר עם מי הייתי. כן, עוד בגיל 12 כבר הייתי סנילי.
אני כן זוכר שלא היה לי אכפת. שמעתי שיהיו דינוזאורים, אפקטים ממוחשבים ושזה של ספילברג (נו, ההוא שביים את הוק). גם אחרי שראיתי אותו לא היה לי אכפת מהעלילה הספילברגית הרגילה של יחסי אב-בן, מהמשל על התנשאות (מוטעית) של האדם על הטבע וכמובן שלא ממש התייחסתי לכל ענייני המבע קולנועי שאולי השפיעו עליי. כל אלה נכשלו מלהסית את תשומת ליבי ממאות השיניים המחודדות שהתרוצצו ונגסו מולי על המסך.
אני משער שזו תחושה דומה לזו שחשו הזאטוטים שצפו לראשונה במלחמת הכוכבים, המטריקס או שר הטבעות. כולם היו בדיעבד חלוצים בתחומם ו/או ראוותונתם ויצאו מגבולות הדיון המקובל על איכות קולנועית אקדמית (למרות שכל אחד מהם הצטיין בצורה כזו או אחרת גם בזה). במקרה שלי פארק היורה היתה החוייה הקולנועית העצומה הראשונה (טוב נו, הוק כאמור גם היה לא רע לילד בן 10) – הסרט בו המוח, הלב, העיניים הפעורות ובלוטות הפחד שיתפו פעולה לחוויה עצמתית של דינוזאורים, תחום זר יחסית לתרבות הפופולרית, בטח בילדות הישראלית שלי.
אז למה בזבזתי שלוש פסקאות על הסרט שלא עליו אני אמור לדבר? כי אני חושב שהסרט ההוא, בתקופה ההיא, סימן את השיא מבחינתי של קולנוע בריחה טהור. מאז פארק היורה חוויתי הורים גרושים, לימודים כושלים, אהבה נכזבת, אסון משפחתי, צבא ישראלי ועוד סיפורים אישיים שמרתקים רק את אמא שלי ובסופו של דבר הובילו ללימודי קולנוע, בהם למדתי שכל מה שראיתי מאז פארק היורה היה השתקפות של אותם אירועים וכללו יותר מדי ניתוחים ועובדות במקום מחשבות ורגשות.
אבל זה לא היה רק אני, נראה שהקולנוע כולו הפך לגרנדיוזי מאוד מצד אחד, אבל גם מתחכם ומודע לעצמו מדי מצד שני. לכל גיבור יש עבר מורכב, כל אסון הוא משל מתוחכם וכל סיפור הרפתקה הופך למסע משיחי של גיבור מיוסר. האביב האחרון אולי הצליח להחזיר את הגלגל לאחור, ייתכן בהחלט שזו האבהות שגורמת לי להסתכל על הדברים אחרת, אבל בכל זאת יש בי תחושה שלפחות שלושה סרטים חזרו למקורות והציגו את אותו קולנוע שחוויתי לפני יותר מעשרים שנים –
בחזרה למחר היה מבחינתי לונה פארק טהור, תמים וכיפי של סרט הרפתקה דיסני למהדרין ולמרות ביקורות לא מעטות אני מסכים עם עידן שכתב כאן באתר שהפאן חזר למסך בגדול.
את מקס הזועם החדש אמנם לא ראיתי, אבל המכנה המשותף של כל מה שקראתי עליו הוא שזהו סרט אקשן ללא מעצורים וללא עלילה אך גם ללא יומרות לאחת.
עולם היורה הוא האחרון שראיתי וזה שגרם לי לכתוב את כל קיא המילים שלמעלה. זהו לא סרט מושלם ובטח שלא הגיוני, אבל מראה שעדיין קיים כזה דבר סרט אימה משפחתי. סיפור מתח משולב עם מפלצות, אימה, אבל גם תמימות והרפתקאה. סרט שמשאיר אותנו על קצה המושב עם אפקטים שאולי כבר נראו בעבר, אבל מקבלים תפנית מדהימה באיימקס תלת מימדי ומנותבים באופן מיטבי כדי לעורר בנו אימה, לחץ וקשר ריגשי ישיר עם הנעשה על המסך.
פנטזיה
אז כן, לא כתבתי ממש על הסרט עצמו.
כן, אני לא תמים וכבר לא בן 12, אני כבר לא דואג לדמויות הראשיות כי כנראה לא יקרה להן כלום, מתעצבן מחורים בעלילה כמו כולם וצוחק על הופעות משחק מפוקפקות.
כן, יש בו כל מיני מסרים על קטנות האדם, הסכנה שבלשחק את אלוהים, ערך המשפחה, אולי אפילו ביקורת על הגרוטקסיות של הוליווד והטבע האנושי.
וכן, צריך לשלם לכריס פראט (שומרי הגלקסיה) כמה שהוא רוצה רק כדי שיסכים לשחק את אינדיאנה ג׳ונס. אבל כל זה לא מצליח לנתק אותי מהתחושה שחזרתי לראות משהו שלא מנסה לגרום לי לחשוב שהוא יותר ממה שהוא וכמה שבאמת ניסיתי לחזור לפגמי האופי שלי ולנתח לסרט הזה את הצורה, בסופו של דבר ישבתי שם כמו ילד קטן וראיתי סרט. קולנוע. עם דינוזאורים.
הסרטים בגיקסטר אינם מדורגים בכוכבים או מספרים, בכל ביקורת הכותב יחליט החלטה נחרצת ודיקטטורית משהו על סרט הקולנוע בו הוא צפה – לראות (בקולנוע), לחכות (למסך הקטן) או לבכות (שם זמני)
לראות: גם אם אין בכם נוסטלגיה לפארק היורה (צעירים!) או לא מבינים את הקטע של סרט דינוזאורים (אשתי), אתם חייבים לראות את עולם היורה, עדיף באיימקס עם תלת מימד. זה בטח לא הסרט הכי טוב שתראו השנה, אבל הסרט הכי טוב שיש בו דינוזאורים שראיתם כבר 20 שנים.
עומר ניניו
הבעלים והעורך הראשי של גיקסטר, מומחה אפל בעברו, תואר בקולנוע באמתחתו וקעקוע של מייקל ג׳ורדן על רגלו
