אז אחרי שלושה סרטים של הומור, אימה, אלימות, גועל והרבה מאוד דם, פיטר ג׳קסון החליט שסרטו הבא יהיה… סרט דרמה שמבוסס על סיפור אמיתי?
כן, אחרי פסטיבל הדם והצחוקים של Braindead, ג׳קסון ופראן וולש, שותפתו לחיים שהייתה מעורבת בכל סרט של ג׳קסון מאז Meet The Feebles, החליטו לעבד לקולנוע את הסיפור האמיתי של פאולין פארקר וג׳ולייט הולם, שתי נערות ניו-זילנדיות ששיתפו פעולה כדי לרצוח את אימה של פאולין. לתפקידים הראשייים ליהק ג׳קסון שתי שחקניות מתחילות, אחת מהם הייתה קייט וינסלט, בתפקיד הראשון שלה אי-פעם. הסרט זכה לביקורות אוהבות ולמועמדות הראשונה של ג׳קסון לאוסקר (כי לא משנה כמה סצנות מגניבות של כמרים שיודעים קונג-פו אתה עושה, אתה לא תשיג את תשומת הלב של האקדמיה עד שתביים דרמה מרגשת שמבוססת על סיפור אמיתי).
הסרט מאוד טוב, אבל באמת, דרמה מרגשת שמבוססת על סיפור אמיתי, זה לא סוג הסרטים שאני מדבר עליהם פה. אז אדלג עליו ועל המוקומנטרי Forgotten Silver שג׳קסון הספיק לביים יחד עם חבר שלו, ונעבור אל ״עיר הרשע״ (The Frighteners), הסרט, שכמו שג׳קסון אומר בעצמו בפתיח של גרסאת הבמאי ב-DVD, מהווה את הגשר בין הסרטים העצמאיים שג׳קסון ביים עם חברים שלו בניו-זילנד לסרטים ההוליוודיים הגדולים שהוא ביים אחר-כך.
מייקל ג׳יי פוקס מככב ב״עיר הרשע״ (למרבה הצער התפקיד הראשי האחרון שלו בסרט לא מצויר, לפני שהחליט לעסוק בפרויקטים קטנים יותר וצדקה, בגלל מחלת הפרקינסון שלו) בתור פרנק באניסטר, ארכיטקט כושל שמשתמש בכוח שלו לראות רוחות כדי לעבוד על אנשים. הרוחות שמשתפות איתו פעולה נכנסות, עושות בלאגן, מרימות את המיטה באוויר וכו׳, פרנק מציע לגרש את הרוחות תמורת מחיר, משחק קצת עם טוסטר,מודיע שהרוחות הלכו ולוקח את הכסף. אז פרנק חי חיים די עלובים, עובד על אנשים וגר בבית לא גמור עם שלושת חבריו הרוחות (כמו שאומרת אחת הרוחות בסרט "Death ain't no way to make a living"), אבל יש לו הזדמנות להיות גיבור כאשר ישות משונה הורגת את תושבי העיר ורק פרנק עם הידע שלו ברוחות יכול לעצור אותו.
אז כאמור, זהו הסרט ההוליוודי הראשון של ג׳קסון: שחקנים מוכרים, מפיק נחשב (רוברט זמקיס, במאי ״בחזרה לעתיד״, ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״ וכו׳), תקציב גדול (לאותה תקופה), אפקטים ממחושבים וכו'. אבל בתור מעריץ של הסרטים הראשונים והזולים של ג׳קסון אני מרגיש שהוא איבד חלק מהקסם המחוספס שלהם. האפקטים הממוחשבים שנראו אולי חדשניים באותה תקופה נראים מיושנים עכשיו, אבל איך שג׳קסון יצר מעיים מדממות וחייזרים מכמעט כלום נראה מרשים עד היום. וכמובן, עם תקציב גדול באה אחריות גדולה,ולכן ג׳קסון נאלץ ג׳קסון לא להגזים עם האלימות כדי להגיע לדירוג PG-13 כדי שקהל גדול יותר יוכל לצפות בסרט (זה לא עזר, הסרט עדיין שוחרר כ-R באמריקה).
שלא תבינו אותי לא נכון, יש גם יתרונות לשיטה ההוליוודית. השוותי את Braindead לסדרת ״מוות אכזרי״ בביקורת שלי, אבל ברור מאוד שכוכב הסרט, טימות׳י באלם, הוא לא ברוס קאמפבל. שחקן כריזמטי ואהוב כמו מייקל ג׳יי פוקס בהחלט יביא לחווית צפייה מהנה יותר מאיזה חבר של ג׳קסון מהשכונה. וקאסט של שחקנים הוליוודיים מוכרים, מי יותר מי פחות, עוזרים להפחדות ולבדיחות לנחות טוב יותר. מצטיינים בעיקר צ׳י מקברייד בתור סיירוס, רוח של גאנגסטר משנות ה-70, ג׳ון אסטין (גומז אדאמס המקורי מ״משפחת אדאמס״) בתור רוח של קאובוי זקן וג׳פרי קומבס מקומדיית-האימה הקאלטית Re-Animator בתור חוקר לחוץ ומטורף.
אז אני ממליץ על הסרט. יש לו סיפור מקורי, קאסט טוב, הוא כיפי ועם כל הבדיחות על הרוחות הוא מזכיר לי קצת את אחד מהסרטים האהובים עלי ״ביטלג׳וס״ הקלאסי של טים ברטון. הבעיה שלי היא אם מה שהסרט גרם. בשביל הסרט חברת האפקטים של ג׳קסון, Weta Digital, רכשה 30 ומשהו מחשבים(לפני זה היו להם שלושה). אחרי הסרט ג׳קסון חיפש רעיון לסרט שיעשה שימוש במחשבים החדשים האלה, משהו שידרוש הרבה אפקטים דיגיטליים, והחליט על עיבוד של סדרת שר הטבעות של טולקין.
וזה הרגע שבו אני מודיע שלא הייתי מעריץ ענק של סרטי שר הטבעות. הם כיפיים ונראים נהדר, אבל הם לא מגניבים לדעתי כמו הסרטים הראשונים של ג׳קסון (אני גם אף פעם לא הייתי ממש איש של פנטזיה אפית). כשחברים שלי היו מדברים על ציפייה להוביט אני הייתי תמיד אומר ״עזבו אותכם מזה, שמעתם על Meet The Feebles?" מה שהביא בעצם לסדרת הכתבות הזו.
ג׳קסון אמר לאחרונה שעכשיו שסיים את ההוביט (ואם הוא לא יחליט פתאום לעבד את הסילמריליון או את היומן של טולקין) הוא יחזור לביים סרטים קטנים יותר, ואני מקווה שהוא מתכוון לסרטים כאלו. ובינתיים יש לכם לפחות את ארבעת הסרטים המטורפים האלה לראות. נשאיר אותכם עם השיר הזה מ"Meet The Feebles".
וכמובן עם הטריילר המקורי לעיר הרשע:
