ביקורת סרט – ההוביט: קרב חמשת הצבאות / מירי נמנוב

השנה 2014  רגע לפני שהשנה מסתיימת, יש לכולנו אירועים שאנחנו מחכים להם. מתי יהיה לנו יום הולדת, נסיעה שמתקרבת. אבל יש אנשים שכל דצמבר מחכים רק לדבר אחד. לטולקין. או יותר נכון, פיטר ג'קסון בגרסה טולקין, או טולקין בגרסת פיטר ג'קסון. תלוי את מי שואלים.

שמתי פעמיי בערב דצמבר קר, לעיר שבה גדלתי. הקולנוע כבר לא קטן, המסך הוא מסך איימקס ענק, המושבים גדולים, ואת הפופקורן החליף בשר טוב.

אני כבר לא אותו דבר, האם פיטר ג'קסון כן?

לצופה הלא מיומן, (אם יש כזה בכלל) הסרטים דומים מאוד ויזואלית אחד לשני. יש בחור קטן מדובלל שיער שמסתובב עם טבעת, מכשף עם כובע אפור, ואת לגולס. בכל מקום יש את לגולס. הוליווד עושה את מיטב המאמצים להסתיר את סימני הגיל והזמן מהכוכבים שלה, ולמרות שהסרט מקדים את אותה טרילוגיה מפורסמת, היכולות הוירטואזיות של המערכות המשומנות של הוליווד  מטשטשות את הזמן שעבר.

אבל כמו שאנו הזדקנו, גם הדמויות על המסך. ההיסטוריה, הפצעים החברתיים, חילוקי הדעות הפוליטיים של היום מחלחלים בין הסצינות. זה יכול להיות משפט אחד, זה יכול להיות סצינה. מבט של בילבו, או הפניית גב של לגולס, אבל זה שם.  פיטר ג'קסון מיטיב לשלב את הזכרונות שלנו כצופים, עם הסיפור העכשווי. ניצנים לטרילוגיה ההיא ניכרים באוויר בנגיעות קטנות, וכמעט בלתי מורגשות. הוא לא מבזבז זמן להסביר לנו את הופעתם של כוכבי האורח מאותו סיפור עבר-עתיד..הצופה כבר מבין במילא.  אנחנו כבר יודעים מי זה הקוסם עם המטה הלבן, ומתכווצים בכיסא בכאב על מה שעתיד לבוא, ואנחנו יודעים מה מחכה לנו שנים לאחר שהסיפור הזה ייגמר. ליצור פרי-טרילוגיה היא מסע מכאיב לצופה בעיניי. אנחנו יודעים את אשר עתיד לקרות, אנחנו יודעים את עתיד לבוא, וחסרי כוח לעצור את זה, את נדידתו של סרומן לצד האפל, לדוגמא.  ולמרות שנשארים עוד פערים והסברים הנגיעה הזו מהעתיד מכאיבה לצופה, אולי יותר מתמיד.

יותר מעשור, כמעט עשור וחצי פיטר ג'קסון מלווה אותנו בסיפוריו של טולקין, יש יגידו שהעיבוד מחוויר לעומת המקור הספרותי, ככותבת שורות אלו אני אוחזת בדיעה אחרת. המדיום קובע כיצד יסופר הסיפור. הספרים הם המקור,  ומרימים לחיים את הדמויות. גם אם הסיפור לא מדויק "עד הסוף" זה לא פוגע בעיניי בהנאה של הספר. תחשבו על שיר אהוב, שעובר "גרסת כיסוי" או שתאהבו, או שלא, אבל עדיין ניצנים מהמקור האהוב עליכם יגרום לכם לחייך. אותו דבר בעיניי עם עיבודים קולנועיים. הוליווד בשנים האחרונות חוזרת שוב ושוב לסיפורים מוכרים, ומספרת אותם מחדש. סרטים שהפכו לקלאסיקות מוזנקים מחדש היישר לתוך מצעדי שוברי הקופות.

יש כאן לא מעט קרבות במהלך השעתיים וחצי סרט, אבל הסרט עוסק יותר בדמויות, הוא מנסה אולי יותר מהסרטים האחרים להזהיר אותנו מפני אסון שמגיע, הסרט מודע לעצמו, אולי מודע מדי. אבל זה לא הופך אותו לפחות מהנה. סמוג נותן לנו כאן הופעת פרידה (ספוילר?) מרגשת ועוצמתית, מרטין פרימן כבילבו גונב את המסך,ומוכיח לנו שגיבורים באים בכל מיני גדלים. יש כאן תחנונים של ג'קסון, אולי גם של טולקין עצמו לחזור אל ימים טובים יותר, שבו רעים היו רעים, שבה מלחמה היה הפתרון האחרון, ובה חברות, אחווה, וכבוד היו שווים  הרבה יותר מזהב

להנות? אתם תהנו.
אבל גם תצאו עם רצון אז ללכת לחבק את החבר הכי טוב שלכם. ואולי בדרך כזו או אחרת, ההוביט יהפוך את כולנו לאנשים צנועים וטובים יותר שמעריכים את הדברים הפשוטים כמו הכורסא שלנו בבית, והעץ שצומח בגינה.
.לפעמים זה עדיף יותר מכל הזהב שבעולם.