במונחים של אינטרנט זה כבר חדשות ישנות – ג'יימס גנדולפיני (James Gandolfini) שחקן הקולנוע והטלויזיה (לאו דווקא בסדר הזה) נפטר אמש בגיל 51 באיטליה.
וכיון שזה לא חדשות והעובדות כבר ידועות (דיווחים שונים ניתן למצוא בעברית בין היתר בעין הדג, חורים ברשת ובסינמסקופ) אז אפשר לתת מקום להספדים, מחשבות, פרשנויות ורגשות.
באופן אישי, אני לא יכול להגיד שצפיתי בכל תפקידיו ועבודותיו (יצר גם שני סרטים תיעודיים על חיילים במצב פוסט טראומטי), אני כן זוכר אותו מאין ספור תפקידי משנה (דווקא המתנקש ההומו מ"המכסיקני" זכור לי היטב) ומהשלוש עונות הראשונות של "הסופרנוס" שראיתי ביותר מעשור איחור. כן, אני אוהב לקחת דברים לאט.
ממה שכן חוויתי, קראתי ושמעתי הצלחתי להבין את שני הדברים שחוזרים ואומרים עליו היום בכל הספד ומאמר –
דמותו כטוני סופרנו שינתה את הטלוויזיה האמריקאית כולה ואת דמות הגבר האמריקאי בפרט. דמות הגבר האמריקאי תמיד ידעה גלים ותהפוכות – מהגבר המסוקס של תחילת המאה ה-20 דרך הבלש, הקאובוי, הרומנטיקן, הפושע, המאפיונר ועד הרגשן של שנות ה-70. אך בשנות ה-80 וה-90 נראה שדמות הגבר בטלויזיה במיוחד הגיעה לקבעון סטטוס-קוו שכזה בו הפרוטגוניסט הוא האיש הטוב, שקל להתחבר אליו, שילווה אותנו במחשבותיו, בהתלבטויות, בעיות ומועקות עד ההגעה לפתרון ולסוף הטוב.
טוני סופרנו שינה הכל. גבר שמן, מקריח, לא יפה במיוחד, מנהל משפחת פשע כוחנית, רוצח חסר רחמים עם בעיות התמוטטות עצבים ואמא מתוסבכת. במאמרים שאביא מיד יסבירו זאת יותר טוב ממני (למעשה עד כה כבר שפכתי מספיק מילים כדי להוכיח את בורותי), אבל אני יכול להביא שתי הקבלות מעולמות שונים לגמרי.
אל באנדי ("נשואים פלוס")- כן. גם הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להפוך את הקערה על פיה ולגרום למשפחת קוסבי ודומיהן להקיא את נשמתן הפלצנית. אל באנדי, בגילום המופתי לא פחות של אד אוניל, הצליח להראות לאמריקה את פרצופה המכוער בצורה קיצונית לפחות כמו שד"ר האקסטבל הראה את פרצופה המלוקק. דמות אחרת שאפילו היוותה סוג של השראה לטוני סופרנו – הומר סימפסון. מאותה תקופה ואותו ערוץ של אל באנדי, הומר סימפסון היווה את הדמות המצוירת הקיצונית שכל ההורים פחדו ממנה, דמות אב נוראית בסדרה מצוירת גרוטסקית לתקופתה, למבוגרים. גם הוא הראה לאמריקה שגבר שמן, מקריח עם משפחה חצי מתפקדת בעבודה קשת יום הוא גיבור יום יומי לכל דבר.
במובן הזה, טוני של גנדולפיני היה המשך ישיר שלהם לדעתי, מהומר של 89, דרך אל באנדי אמצע שנות ה-90, טוני סופרנו הביא את הגבר האמריקאי לשנות ה-2000. למשבר האולטמיטיבי בחילוף המילניום, לעולם מלא עושר, חומריות, ופיזיות מתפרצת – גם באלימות וגם במיניות. הוא הביא את האנטי-גיבור, את הפרוטגוניסט שלימד אותנו שיש דבר כזה דמות ראשית בעייתית, עם מצוקות ושטניות שכל כך רחוקים מאיתנו אך כל כך קל להתחבר אליהם.
כל אלו דיבורים על טוני סופרנו, לא על השחקן שנפטר אמש, אך נראה לי שגם הוא, אם לא יותר מכולם, הבין שהוא-הוא זה טוני סופרנו, לטוב ולרע. דמותו לא יכלה להתקיים בלי השחקן. השחקן לא היה מקבל את התהילה שלו גם מעשרות תפקידי משנה אם לא התפקיד הזה.
בלי ג'יימס גנדולפיני ובלי טוני סופרנו לא היינו נהנים מכל כך הרבה דמויות פגומות, מכוערות, פושעות, נוראיות ומתאהבים בהם כל כך.
הדבר השני שלמדתי עליו הוא אולי חשוב יותר – הוא היה אדם נפלא, חם, אוהב, רגיש, כבשה בעור זאב. סיפורים אין ספור מציפים את הרשת מחברים, עמיתים ומשפחה. זה תמיד עצוב – שחקן או נהג מונית, על כל אדם טוב כזה שמת יש ובכן, אדם טוב אחד פחות בעולם, פשוטו כמשמעו.
דייויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס":
He was a genius. Anyone who saw him even in the smallest of his performances knows that. He is one of the greatest actors of this or any time. A great deal of that genius resided in those sad eyes.
מתוך cir.ca
פאפא וינייארד, AInt it cool news
he cemented himself as a legend in the pantheon of onscreen mobsters that also includes dudes like James Cagney, Edward G. Robinson, and Robert DeNiro. From the first episode, Tony was more complicated, ruthless, and, from what my female friends tell me, surprisingly attractive than nearly any lead in television history. But as the series went on, and we saw the character do one inexplicable, inhuman thing after another while living a convincing, relatively humdrum home life, the bravery he showed toward depicting the contradictions in humanity made it apparent that this New Jersey-born actor was nothing short of a legend.
מתוך aintitcool.com
מורין רייאן בהספד מרגש ל Huffington Post:
He represented the beginning of cable’s golden age. He created an iconic portrait of the American male in existential crisis, one that has yet to be topped in depth, breadth and sheer virtuosity.
מתוך huffingtonpost.com (בלינק ניתן למצוא מצגת של רגעיו הטובים ביותר כטוני סופרנו)
אלן סאפינוול, על העלייה הלא צפויה שלו לתהילה:
I’ve encountered many actors who are aloof about dealing with the press out of a sense of ego; Gandolfini’s unease seemed to come from a more genuine place. This was new to him, and too much. Early in the run of the series, he sent Christmas cards to TV critics to thank them for the nice things they had written about the show, and even put his home address on the envelopes. Later, on a night when he was receiving an award from the Television Critics Association, I saw him surrounded by reporters who wanted to interview him; he looked like a cornered animal, and when he won again in later years, he sent a video message.
מתוך hitfix.com
