"את לא תתחמקי – מי יותר טוב, אני או טום הנקס?"
דבר העורך – כל המובא מטה נכתב ע"י מירי, לי לא היה שום קשר לסרטי קומדיה רומנטית ולא בכיתי בסרט הזה יותר מפעמיים מקסימום.
חורף 2009, השעה 01:00 בלילה, הרבה לפני שלהיות "חנון" ו"גיק" היה צו האופנה. חזרתי מעוד דייט כושל. גיקית או לא גיקית, יש אנשים שפשוט לא יכולים להבין בדיחה טובה. מה כל כך מוזר בבחורה שאוהבת קומיקס, איך אתה לא מכיר את קפטן אמריקה, ולא ראית את קזבלנקה? והאזרח קיין? איפה גדלת, במערות סיביר? ובנתיים, הוא ישב מולי במשך שעתיים מרצה לי על ההבדל בין ליגת העל לליגת האלופות, וקורא לי מוזרה. נו, שווין.
מתחיל לרדת גשם. אני זוחלת מתחת לפוך, אבל עדיין קשה לי לישון, אז מדליקים טלווזיה, ומשם לפה, במהלך זיפזופ אל הערוצים הנידחים בממיר, אני מוצאת את עצמי מול אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים – "כשהארי פגש את סאלי".
יש משהו ניצחי בסרט הזה, אולי זו העובדה שהוא נע בין שנות ה70 לשנות ה90 של המאה הקודמת, אולי זו העובדה שהוא לוקח את הצופה עמוק לתוך הנופים המדהימים של ניו-יורק, אולי זו הכתיבה המדהימה שמפילה כל פעם מחדש, או שזה פשוט בילי קריסטל. Take it or leave it, זה פשוט אחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.EVER.
כשהארי שפגש את סאלי, בבימויה של נורה אפרון, תנצב"ה, לא מדבר על חברים שמתאהבים ובסוף (זהירות ספוילר!) מוצאים את הדרך אחד לזרועות השניה בערב ראש השנה החדשה בניו יורק.(סוף ספוילר)
הוא מדבר על משהו יותר עמוק מזה, הוא מדבר על חוקי חיזור ישנים שנשברו, על נשים שלאחר המהפכה הפמניסיטית וגברים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם הייצור המוזר הזה שנקרא האישה המודרנית. איך לדבר אליה, מי היא, מה היא רוצה, ושבסופו של דבר היא רוצה מה שכולם רוצים – גברים, נשים,ילדים, חתולים – להיות נאהבים, כמו שאנחנו. למצוא מישהו שיחלוק איתנו את העולם המשוגע שבו אנחנו חיים, ושיהיה לנו מקום לחזור אליו, מישהו לחזור אליו.
אבל אם נסתכל על התמונה הגדולה יותר, הסרט הזה הוא על החיים המודרניים, החיים בסדר חברתי חדש ומציאת זוגיות בו. הוא גם על העיר הגדולה, וכמה בודדה היא יכולה להיות. על המשפחה אורבנית, שהפכה להיות הרבה יותר רלוונטת מהמשפחה הגרעינית. על מוסכמות חברתיות, על פיק-אפ ליינס וחשיפת האמת על מערכות יחסים והכנות שיש בה. וכן, גם על סקס. אם פעם סקס היה הסוף – סמל לאיחוד ומשפחה חדשה, היום הוא איפשהו בדרך, אמצעי, ולא מטרה. זה לא משנה עם אתה שוכב עם כל חצאית בניו יורק, או שומר את עצמך למיועד, יותר מבעבר הוא רלוונטי וחלק מבחירת בן זוג, הרבה לפני שסוגרים חוזה ברבנות.
כל פעם שאני רואה אותו, הוא מלמד אותי משהו חדש. כשהייתי רווקה, הוא לימד אותי שלפעמים כיף להיות לבד. שכבר יצאתי לדייטים, למדתי כמה חשוב למצוא מישהו שמוצא את החסרונות הפרטיים שלך מאתגרים, או כמאמר הסרט: "אני לא "קשה" – "אני מאתגרת". כשעברנו לגור ביחד, לימד אותי על פשרות – לא, הוא לא נפטר מהשולחן המטופש ההוא, אבל אני לא נפטרתי מהפוסטר של אורסון וולס). בסוף בסוף, הוא מזכיר לכולנו שיש מישהו בחוץ, שיידע להסתכל עליי על כל מגרעותיי, חסרונותיי, שגעונותיי, וה"חנוניות” המתפרצת שלי ויגיד – "היי, היא חמודה, אני חושב שאני אשאר בסביבה, אולי אני אלמד משהו".
וככה, הייתי נרדמת, שאני יודעת שאולי החיים הם לא קומדיה רומנטית, אולי אני לא אמצא את אהבת חיי בחנות ספרים, אבל מתישהו, איכשהו, זה יגיע, אני זו שצריכה להמשיך לחפש, כי כידוע, גברים לעולםלאמבקשים הוראות.
הערת שוליים: בסוף מצאתי את המיועד בג'יי-דייט. ושהראתי לו את הסרט אחרי שיצאנו חודשיים, הוא נרדם. אבל היי, לפחות היה פוך.
משמאל ניתן לרכוש את הסרט במהדורה מיוחדת מאמזון ארה"ב
למטה מאמזון בריטניה במהדורה דומה
