כי החיים קורים, זה למה.
ובקצת יותר אריכות, בפרפרזה על פתגם מפורסם, בזבזתי את הנעורים שלי כשהייתי נער. או שיכול להיות שאהבתי את מייקל ג'ורדן יותר משאהבתי את הNBA. יכול להיות גם ששני דברים אלה קשורים.
הייתי בן 10 כשמייקל ג'ורדן זכה באליפות הראשונה שלו ושל הבולס, אני לא זוכר הרבה מהמשחקים עצמם, בטח שלא בשידור חי. אבל אני זוכר את ההערצה שלי עוד קודם, בעיקר מתמונות, קלטת וידאו ישנה שהתגלגלה אלינו, פוסטרים של בני דודים וקטעים מזדמנים בטלויזיה. לאחר מכן החל כבר עידן הפלטינה של הNBA (הזהב שייך לבירד ומגי'ק בשנות ה-80, הכסף לראסל וצמברליין, את היהלום אנחנו עדיין מחפשים) בכלל ושל שידורי הNBA בארץ. האהבה למשחק גדלה עם ברצלונה 92 ועם עוד שתי אליפויות של ג'ורדן. ההערצה לNBA תוגברה גם על ידי אכזבה מהכדורסל הישראלי והאירופי, כשמכבי תל אביב נכשלת שוב ושוב באירופה וימי חמישי בערב מוחלפים עם ימי שישי לפנות בוקר.
יותר נכון להגיד שההערצה האישית שלי ל NBA תוחזקה כמעט בלעדית על ידי ההערצה למייקל ג'ורדן אבל כתוצאה מזה הקיפה את כלל הליגה. את מה שילדים גיקים אחרים מצאו בגיבורים מיתולוגיים, גיבורי על או דמויות מחשב, אני מצאתי בשחקן אחד, סביבו בניתי את המיתוס של הליגה כולה. את סיפורי הגבורה, העלייה לגדולה, המאבקים, האמונה וכמובן יכולות פיזיות שרק הכריזמה והמוטיבציה היו גדולות מהן.
אחרי זה הגיעה הפרישה הראשונה וכשגו'רדן חזר ב1996 כבר הייתי בן 15 והמיתוס רק גדל (בדיוק לפני 18 שנים ג'ורדן זכה באותה אליפות רביעית, ביום האב, כשהוא בוכה ומקדיש את הזכייה לזכר אביו שנרצח), זה היה הגיל המושלם לצפייה במשחקים בלילות ולהנות מפרשנות ושידורים איכותיים וחיים, לעקוב ולגזור את כל הכתבות בעיתון, ליישר את כל הפוסטרים, לקרוא את כל הספרים בהוצאת כנרת (עדיין יש לי את כולם) ולהבין למה המציאו את האינטרנט (מה זאת אומרת למה? כדי להדפיס במדפסת סיכות רועשת את כל הנתונים הסטטיסטיים בקריירה של ג'ורדן).
הפרישה השנייה של ג'ורדן היתה שירת הברבור של תקופה נפלאה וגם שלי, כשהגעתי לכיתה י"ב עם חלל ריק, הרבה זמן פנוי (הייתי עכבר כדורסל לא קטן ושיננתי נתונים מיותרים כמו הגרועים שבהם) ובלי סיבה לקום ב3 לפנות בוקר. ההלם של פרישת האליל השפיע על ההתעניינות הכללית מהמשחק, המחשבה שלא יהיה משהו דומה ולא אחווה "היי" כזה שוב הניעה אותי מלעקוב באדיקות אחרי כל זב חוטם שהוכתר כיורש. במקביל, כמו שקורה לרבים בתקופה הזו משהו אחר מילא את זמני ואהבה צעירה ואכזרית מילאה את מה שנשאר ואפילו ימי חמישי ומסורת מכבי המשפחתית ננטשו.
מאז גם החזרה למשחק של גו'רדן כבר לא עזרה וסיפקה בעיקר תירוצים שוב לא ללמוד (אבל מתברר שמה שמספיק בתיכון, לא מספיק בטכניון) ולהתמקד בעיקר בתיעוד והקלטת כל משחק וכל פרידה מכל אולם שג'ורדן שיחק בו. המיתוס כבר דעך ונישא על גלי הזכרונות, הבזקי גאונות וכושר גופני לא נתפס לבן 40. נדמה לי שכבר אז הבנתי שזוהי גם הפרידה שלי. אמנם מכבי חזרה לתמונה אך המסורת המשפחתית הפכה לחברתית וקזואלית, הNBA הצליח להתאושש וכשרונות חדשים עלו והפכו את הליגה למסחרית ביותר בעולם, אבל לי כבר היה קשה להיקשר.
ההכרה שכוכבי הליגה הטריים לא זוכרים את ג'ורדן משחק בגדולתו, שילידי השנתון שלי כבר נחשבים זקנים והחוטים האחרונים שקישרו אותי לתקופה כבר פרשו, כל אלו רק גורמים לקשר שהחשבתי אותו פעם לחזק כל כך (בעיר כמו רמלה נחשבתי לידען גדול) להיפרם כאילו היה קשר סבתא שזאטוט ניסה לקשור בו את נעליו. הזכרון האחרון הרלוונטי שלי הוא שיחה קצרה עם אבא שלי בתקופה שאחרי הפרישה השנייה, על השאלה מה יהיה עכשיו ומי יהיה השחקן הכי גדול עניתי בפשטות מגוחכת - הצעיר הזה, טים דאנקן. הוא אולי משעמם, נראה כמו לינקולן שחור ובכלל התמחה בשחייה אבל הוא כנראה השחקן השלם ביותר שהגיע לליגה ושיישאר בה בקרוב.
ייתכן ואמרתי את זה אחרי האליפות הראשונה והMVP של סדרת הגמר, אבל ייתכן מאוד שעוד לפני כן. לא מדובר בתחזית מתוחכמת או חיזיון, אלא בעיקר דעות של אחרים, קריאת כמה סיפורים והבנה מסוימת שבעשור הקרוב (עכשיו מתברר שגם בעשור שאחריו) דווקא שחקנים כאלה יהיו תו האיכות האמיתי, עם כל הכבוד לכוכבים לגיבורי העל הנוכחיים של הליגה. דאנקן היווה את המיתוס האמיתי היחידי כשאייברסון יכל אולי להיות כזה וקובי היה ההיפך המוחלט. אולם עכשיו, גם הזכרון הזה סיים את חלקו וטים דאנקן יסיים את אחת הקריירות המפוארות ביותר אי פעם במשחק, עם פרישתו (יחד עם קובי ונאש אולי) תסתיים התקופה שקישרה בין סוף נעוריי לתחילת בגרותי.
אז זו הסיבה שאני בעצם כותב את כל זה - החיים קורים, יש לי אישה וילד שאני אוהב יותר מהמשחק, משכנתא שאוהבת אותי יותר מדי ומעט מדי שעות שינה. את תפקיד המיתוס תופסים דברים אחרים וכדורסל אני אפילו כבר לא משחק אחרי תקרית קטנה עם מרפק סדוק משולב בחוסר כשרון כללי משווע. את הנעורים שלי ניצלתי לתחזוק מיתוס הספורט מהגדולים אך המלאכותיים שנוצרו, את הבגרות שלי אני מנסה לנצל בלהבין למה. אני לא יכול להתחמק מזה - צפייה במשחקים, קלטות, אפילו מזכרות מעוררת בי צמרמורת וגעגוע, גם את הקעקוע ברגל אני לא אוכל למחוק ואת מה שהרגשתי אז אנסה להעביר גם לבני.
אבל מבחינתי התחושה הזו לא תשוב לעוצמתה.
הזכייה הלילה של סן אנטוניו והכתרתו של דאנקן כשחקן היחידי שהיה אלוף פותח בשלושה עשורים שונים מהווים סגירת מעגל נאה. אני לא אאשים את דאנקן אם יחזור לשחק שנה הבאה אבל מבחינתי סיפור האגדה הושלם. התאווה העצומה שלי לסיפורים הוליוודים הגיעה לסיפוקה ולמרות שלא הייתי חלק מרכזי ממנה (לא ראיתי אף משחק שלם כמעט השנה) אני אספר אותה לילדיי, כשאני מקווה שהפרק אני חותם יהיה הפרק הראשון שלהם.