לסרטי פיקסאר יש אצלי מדד איכות נפרד משאר האולפנים. זהו מדד שהתחדד בעיקר לאחר שהפכתי לאבא, אבל האמת המביכה היא שהוא היה קיים עוד לפני כן - מדד הדמעות.
זהו מדד בעל שלושה משתנים לא תלויים - תזמון, תדירות וכמות. כלומר מתי הדמעות מגיעות, כמה פעמים ובאיזו עוצמה.
דוגמאות מייצגות - ״למעלה״, הדמעות הגיעו מוקדם מאוד, רבות מאוד אבל התרכזו בעיקר בהתחלה. ״הקול בראש״, הדמעות הגיעו לפחות פעמיים, פעם אחת משמעותית ופעם אחת מזככת, ללא ספק הישג. ״צעצוע של סיפור 3״, הדמעות עמדו שם לאורך רוב הסרט, יודעות שזה אמור להגיע ולבסוף התפרצו בכמות הכי גדולה שזכורה לי.
בקיצור, אני רכיכה חסרת שליטה בכל מה שנוגע לפיקסאר, נוסטלגיה, זכרונות ילדות וגעגוע.
לכן אני כנראה די משוחד בנוגע ל״קדימה״, הסרט החדש מבית פיקסאר. קשה לי להסביר כל כך למה מבלי להיכנס לפרטים אישיים, נפשיים ופסיכולוגים על עצמי, אבל מספיק להגיד שהוא מרכז ענייני אובדן, געגוע, תחושת החמצה, משפחה ובטחון עצמי. דברים קרובים אליי יותר ממה שהייתי רוצה להודות.
אבל לא באנו לכאן כדי לדבר עליי. יש כאן סרט חדש של פיקסאר, וזה תמיד אירוע משמח, גם אם הוא מעלה דמעות.
פיקסאר היו ידועים בתור האולפן שפשוט לא החטיא, כל סרט היה מעולה וכל סרט היה למעשה סרט בוגר וכמעט מושלם שפשוט במקרה היה מיועד לקהל ילדים, זאת בזמן שתאם, סיפק והימם את כל טווחי הגילאים. אך עם השנים, במיוחד לאחר הרכישה על ידי דיסני, אחוזי ההצלחה ירדו ממדהימים למעולים וכעת הם סביב הממש טובים. שזה לא רע, אבל זה לא פיקסאר של פעם.
למזלנו, פיקסאר של היום עדיין מייצרת סרטים מעולים, ולמרות שמדובר בסרט החורף שלהם (כשהבלוקבאסטרים העיקריים בעיקר יוצאים בקיץ) זה כנראה סרט הילדים הכי טוב שתוכלו לקחת את הילדים שלכם לפחות עד החופש הגדול. אבל כאן אולי הבעיה. הרעיון הזה נשתל לי בראש על ידי ידידי רותם יפעת מ״סרטים זה אנחנו״ - זה סרט ילדים, זה לא סרט פיקסאר קלאסי בו מדובר למעשה בסרט למבוגרים ממנו גם הילדים נהנים, אלא סרט מלא חיצים שמכוונים לילדים כשלמבוגרים אין הרבה עם מה להזדהות או תחכום קולנועי/תסריטאי להתפעם ממנו.
בהחלט יכול להיות המקרה בו הילד שבתוך המבוגר יזדהה עם הסרט כמו במקרה שלי, כשהדמות הראשית דומה לנו בצעירותנו או מישהו שהכרנו, והיחסים בין הדמויות מעוררות בנו התמודדות מהעבר. אך מה שבאמת מחבר אותנו לדמויות הוא המסע שלהן, הקשת העלילתית שלהם אם נשתמש במונח תסריטאי. וב״קדימה״ נראה שהמסע הזה, שלם ככל שיהיה, הוא פשוט מדי.
אל תטעו, עצם העובדה שיש מסע קוהרנטי ושלם של לפחות דמות אחת (וב״קדימה״ אפשר לספור יותר מאחת) בסרט לילדים זהו הישג לא מבוטל. אבל לא ניתן לפתור ולקרוא לסרט מוצלח רק כי הדמות הראשית הבינה משהו שלא הבינה בהתחלה, או פשוט השתנתה, השתתפרה וכדומה. את זה אפילו אני הספקתי ללמוד לעשות. הקסם של פיקסאר תמיד היה למשוך את הצופה לתוך המסע, לא לתת לו לנחש ולצפות לסיום הבלתי נמנע. כך גם הילד נהנה מהרפתקה מושכת והמבוגר נהנה מסוג-של אתגר מוחי שמרתק ומקסים אותו.
כאן, כמו שניתן להבין, ״קדימה״ נופל, אם אפשר לקרוא לזה ככה. למרות המחמאות על סיום מעלה דמעות וקתרזיס ראוי, הדרך לשם היתה די צפויה, פשוטה ומלאת בדיחות טובות אך לא מתוחכמות. אותו מסר, שאמנם אין לזלזל בו, די הוטח בפניהם של הצופים הצעירים. והמסר המקביל שהיה אמור להיות מכוון להורים/מבוגרים, אם היה כזה, די הלך לאיבוד.
ובכל זאת, מדובר בסרט יותר מראוי לקחת את הילדים אליו או להנות ממנו כמבוגרים. אמנם אין כאן את הקסם הישן או טיפול אמיתי ועמוק ברגשות, אך עדיין מדובר בסרט שמצליח לדבר על פחדים, הישגים, פחד מפספוס והתמודדות עם אובדן בצורה מכובדת, שלמה ובמשך הרפתקה אחת מלאת אקשן והתרגשות. אלו דברים לא פשוטים לסרט ילדים. כך שלמרות היותו ״רק״ סרט ילדים לדעת רבים, אני מאמין שיקסום גם למבוגרים ולהורים שיקחו את ילדיהם ועל הדרך יחביאו דמעה או שניים.