סרטי וסדרות משטרה הם חלק מה-DNA של הוליווד. מאז ומעולם "שוטרים וגנבים" היה סיפור שמוכר כרטיסים. בשני העשורים האחרונים התחלנו לראות סיפורים שמהללים את גיבורים מהצד הלא נכון של החוק, כמו "אלמנות" מהשנה שעברה, "אושן 8-13" (9 ו-10 אולי יושלמו בעתיד), "השוד המושלם", "אזרח שומר חוק" וכדומה. במסגרת סרטים שדאגו לשבח את שומרי החוק, היו לנו במשך השנים הרבה מאוד 'זאבים בודדים' כמו "הארי המזוהם", "מת לחיות", "16 רחובות" ועוד. ותת הז'אנר אליו משתייך הסרט הזה הוא ה"באדי קאפ מובי". שותפים או חברים שעובדים יחד לפתור תעלומה משטרתית. ראינו את זה בסרטים כמו "טנגו וקאש", "נשק קטלני", "בחורים רעים", "שעת שיא", "רחוב ג'אמפ 21-22" ועוד מלא כאלה.
התפנית של "שוטר על הדרך" היא שכאן לא מדובר בשני שוטרים אלא בשוטר ותיק ונהג אובר שאין לו שמץ של מושג או רצון להיות שוטר, אבל, כמו שתאר את זה דורון מדאלי, נקלע לסיטואציה. ולמרות שאנחנו בתת ז'אנר של תת ז'אנר, גם כאן אין המצאה של הגלגל.
ב"ספיד" מגייס קיאנו ריבס את יכולותיה של סנדרה בולוק כדי לנהוג באוטובוס, ומאמץ אותה כשותפה שנקלעה איתו. סמואל אל ג'קסון גויס בעל כורחו להתלוות לברוס וויליס ב"מת לחיות 3". אבל הפורמט הזה עובד יותר טוב בקומדיות. "טקסי 1-4" הצרפתי חיבר בין נהג מונית חובב מרוצים ושונא משטרה ושוטר לא-יוצלח. ב"נשק קטלני 3-4" הצטרף לצוות ליאו גטס (ג'ו פשי), סוכן נדל"ן על תקן האזרח הפשוט שמוצא את עצמו פעם אחר פעם מעורב בפעילות משטרתית. ב"שחק אותה שוטר" הקומיקאי קווין הארט מתלווה לאייס קיוב הקשוח לנסיעה תמימה שהופכת לפרשה מסובכת, וב"סוכן וחצי" דוויין ג'ונסון וקווין הארט משתמשים בשילוב הזה של איש רשויות החוק גברי וגדול, ולצידו אזרח קטן, תרתי משמע, ללא כל הכשרה להתמודדות עם אורח חיים של שוטר.
אז אם לא המצאנו שום דבר - מה מיוחד בסרט הזה?
דקות הפתיחה של הסרט יבהירו לכם שמדובר בקומדיה מאוד אלימה. תחשבו פעמים לפני שאתם לוקחים את הדייט שלכם לסרט הזה. הוא מצחיק, ויש בו רגעים מחממי לב, אבל בדרך יש הרבה דם, איברים פנימיים ואכזריות שהופכת את הרגעים הקומיים לקיצוניים יותר.
ויק מאנינג (דייב בטיסטה: "שומרי הגלקסיה", "בלייד ראנר 2049", "מלון ארטמיס") הוא שוטר שנחוש לתפוס סוחר סמים אלים ומסוכן שמסתתר בלוס אנג'לס, אבל הנסיבות מביאות אותו להשתמש בשירותי ההסעה של 'אובר'. סטו ( קומיל ננג'יאני: "עמק הסיליקון", "חולי אהבה", "סרט לגו נינג'גו") הוא עובד כלבו שרוצה למצוא דרך להשלים הכנסה ולשלם על רכב הליסינג שלו והופך לנהג 'אובר' שעונה לקריאה של השוטר הגדול. מה שמתחיל בנסיעה פשוטה הופך אירוע מתגלגל שמצריך את הנוכחות של שניהם בזמן שאחד לא מרפה מהמשימה שלו והשני רק רוצה ללכת לענייניו הפרטיים ולא מבין איך הוא נהיה חלק מהסיפור הזה.
בטיסטה היה מתאבק ב-WWE מאז 2002 וקיבל הזדמנות להיכנס לעולם הקולנוע כשהחליף חבר שגם הגיע מהתחום, דוויין ג'ונסון, בסרט "מלך העקרבים 3". די מהר התברר שיכולות המשחק של בטיסטה התעלו על תכונותיו הפיזיות, ואחרי תפקיד בסרט "רידיק" מ-2013 הוא תפס את התפקיד של דראקס ב"שומרי הגלקסיה". מאז הקריירה שלו בעליה מתמדת - וזה הסרט הראשון שהוא גם הכוכב הראשי בו.
ננג'יאני התחיל כסטנדאפיסט שלא מסתיר את המבטא הפקיסטני שלו ואיתו הוא צומח. הוא מגייס גם לכאן את הדמות המעודנת שמעדיפה להימנע מעימותים, רק רוצה לחזור הביתה בשלום והנשק העיקרי שלו הוא הומור.
לא כל הבדיחות של ננג'יאני עובדות בסרט, אבל בגלל שהן באות בצרורות יותר מהירות ממה שהרובים בסרט מספקים, בסופו של דבר זוכרים את אלה שכן עבדו. בטיסטה הוא העוגן הרציני שסביבו נאמרות הבדיחות, אבל גם כדי לשמש עוגן בקומדיה שחקן צריך טיימינג ויכולות. ראינו את בטיסטה מאוד משעשע בתור דראקס, עכשיו הוא עושה את זה מכיוון אחר, וגם בפורמט הזה הוא מתחיל להראות כמו כוכב/שרירן לגיטימי, אפילו שזה מגיע בגיל 50.
כדי להצדיק את האלימות בתסריט צריך איש רע ברמה גבוהה. לשם כך לוהק איקו יוואיס האינדונזי ("הפשיטה", "מייל 22") שהיום הוא אמן הלחימה המוכשר ביותר בהוליווד. הוא לא נזקק להרבה מילים בסרט, אבל מה שהוא עושה בידיו, רגליו ועוד איברים - זו אומנות.
שותפתו של בטיסטה היא שרה מוריס (קרן גיליאן: "ג'ומנג'י", "שומרי הגלקסיה", "הנוקמים - סוף המשחק") שגם יודעת להביע את עצמה בצורה גופנית משכנעת וגם לשחק. לקראת סוף השנה נוכל לשמוע אותה בסרט האנימציה "מרגלים לא רגילים" לצידו של טום הולנד ולראות אותה ב"ג'ומנג' 2" - שם היא כבר בתפקיד הראשי, כמו גם בשני הסרטים הבאים שלה (הרחוק יותר נקרא "מילקשייק אבק שריפה", בבימויו של נבות פפושדו הישראלי).
אחרונה ששווה לציין היא אנג'י (מירה סוראבינו: "מימיק", "רומי ומישל: פגישת מחזור"), מי שפעם היתה הילדה הבלונדינית של אמריקה התבגרה וכאן היא המפקדת של ויק.
מן הסתם הסרט רוכב על ההבדלים הפיזיים והמנטליים בין ויק וסטו. יש בו הומור גזעני לצד הומור פיזי. הוא מרגיש מאוד צפוי לפרקים - מסוג הסרטים שאם אחת הדמויות תגיד בחלקו הראשון "בחיים לא טעמתי זברה", יש ודאות של 100% שבסוף הסרט תוגש זברה על צלחת. אבל יחד עם זאת, היכולת הקומית של ננג'אני והפיזיות של בטיסטה, גיליאן ויוואיס מרימים את הסרט והופכים אותו לשעה וחצי ראויים לצפייה.