במאי 2008 יצא לאקרנים הסרט "איירון מן", סרט גיבורי-על המספר את סיפורו של טוני סטארק, גאון, פלייבוי, מיליארדר, פילנטרופ. מאז עברו 10 שנים. 10 שנים בהם הופקו והופצו עוד 17 סרטים ביקום קולנועי אחד, המאגד אינספור דמויות, המוני מיקומים, בכדור הארץ ומחוצה לו. סרטים בעלי טונים שונים וסיפורים שונים, אך לכולם יש קו אחד, לכולם יש שיא אחד. השיא הזה כולל 6 אבנים, כפפה אחת, ונבל על בשם תאנוס. שיא העונה לשם "הנוקמים: מלחמת האינסוף".
כבר בעת הכרזתו, "מלחמת האינסוף" העלה שאלות רבות, וככל שעבר הזמן, ועוד ועוד סרטים הצטרפו ליקום הקולנועי של מארוול, ה-MCU, נוספו עוד שאלות, ועוד תהיות. האם יש אפשרות, בסרט אחד, להכיל כל כך הרבה דמויות? האם אפשר לחבר אינספור קווי עלילה לסרט אחד, בלי שחלקם הגדול ייפגע? האם השלכות הסרטים הקודמים יורגשו או יוזנחו? מה יהיו ההשלכות של הסרט עצמו? האם הנבל בעל ההכנה בכי גדולה ביקום הזה יעמוד בציפיות? ובגדול – איך לא רק מסכמים 10 שנים, אלא גם איך מכינים את ההמשך?
אולפני מארוול בחרו לעשות זאת בצורה שמזכירה משפט מסרט ישראלי קטן: להתחיל הכי חזק שהם יכולים, ואז להגביר. אם תכננתם לצאת לשירותים בהתחלת הסרט במחשבה שלא תפסידו כלום, אתם טועים. מאוד טועים. "מלחמת האינסוף" לא מכיל רגע דל וכמעט ואין בו סצינות מיותרות. מהר מאוד תבינו שהסרט הזה נמצא בקנה מידה אחר לחלוטין מהקודמים לו. הוא נע בין נקודת שיא לנקודת שיא, ואין המתנה לרגעי הסיום כדי להציג סצינות חזקות. הסרט הוא שעתיים וחצי של סצינה רודפת סצינה, והוא אורך שעתיים וחצי אשר לא מורגשות ולו לרגע אחד. במידה והייתי צריך לתת מטאפורה לסרט, הייתי אומר שהוא כמו רכבת הרים, רק ללא החלק הראשון, ללא ההתחלה האיטית. רכבת הרים שמתחילה ישירות מהירידה הראשונה, לוקחת אותך לסיבובים קשים, חדים, ועוצרי נשימה. רכבת הרים שנעצרת רק בשניות הסיום, על מנת לקחת נשימה, ובידיעה שהצלילה הבאה עוד תגיע. ובקרוב.
לא מעט חששות, כולל אלו שלי, נבעו עקב עומס הדמויות בסרט אחד. הבעיה נבעה לא רק מעניין של כמות הדמויות, אלא גם נקודות המוצא של כל אחת מהן, והשוני בין כולן. הטון של שומרי הגלקסיה שונה לחלוטין מהטון של הפנתר השחור, ודרכיהם של קפטן אמריקה ות'ור מעולם לא היו נפרדות יותר, כמו בתחילת הסרט. אז נכון, עם עומס כזה של דמויות, אין אפשרות שכולן יקבלו הרבה זמן מסך, והרבה זמן פיתוח. ונכון, אין ספק שחלק מהדמויות חייבות "לזוז הצידה", וחלקן צריכות לקבל קצת יותר מאור הזרקורים. אבל אם יש משהו שהסרט הזה יכול לסמן עליו וי גדול, זה התמרון בין הדמויות השונות, ובין הקבוצות השונות שנוצרות עקב האירועים בסרט.
בסרטים האחרונים של מארוול עלתה, לפחות אצלי, לא מעט ביקורת על עניין ההומור, המופיע לא מעט ביקום הזה. לטעמי בהרבה יותר מידי מקרים זה היה מוגזם ומאולץ, ובחלק מהמצבים אף פוגע בסרטים עצמם, בצורה לא מעטה. אני שמח לבשר שב"מלחמת האינסוף" אין בעיה כזו. הסרט אומנם ממשיך, כמעט באופן ישיר ומיידי את אירועי "ת'ור: רגנרוק", אבל בניגוד אליו הוא לא קומדיה, אפילו לא קרוב. זה לא שאין הומור – יש, ולא מעט. אבל הוא במידה, ובהתאמה. ולא רק שהוא איננו פוגע בסרט, הוא רק תורם לו ובזכותו הרבה סצינות עוברות בצורה הרבה יותר טובה, והקשרים בין הדמויות מתחזקים.
אך האם הסרט מושלם? לצערי, לא. ממש לא. מכיוון שלאחר שכל האבק שוקע, וכאשר ההתלהבות והריגוש מעט מתעמעמים, מגלים שיש לסרט כמה בעיות. לא מעט דברים העיבו על החוויה, חלקם קטנים, וחלקם משמעותיים. בין אם זה דמויות שמופיעות בדיוק מקום הנכון ובזמן הנכון, כמה קווי עלילה לא ברורים, ההרגשה שעוד שנה יגיע ההמשך עלום השם, ושלא משנה כמה הקברניטים של אולפני מארבל יטענו שאלו 2 סרטים נפרדים לחלוטין, זה לא באמת נכון, הבדלים תהומיים בין במידת כוחו של תאנוס, או אפילו טקטיקות לחימה מפוקפקות. אירועים אלו לא הופכים את "מלחמת האינסוף" לסרט גרוע, חלילה, ולא מפילים אותו לקרשים. הסרט הזה מטלטל וסוחף, למרות כל אלו. אך הם כן מורידים מהעוצמה של הסרט, ומהרגשות שהוא אמור להעביר. וכשמדובר בסרט בקנה מידה כזה, זו בעיה.
ואם כבר דיברנו על תאנוס, נדרשת ההשוואה בינו לבין שאר הנבלים ב-MCU. השוואה שלא אמורה להיות הוגנת – הריי תאנוס זכה להכנה גדולה מכולם, וזכה לזמן מסך שרוב הנבלים היו חולמים לקבל. ובכל זאת, לאחר כל הסייגים, אפשר להגיד – היה שווה לחכות. תאנוס מוכיח למה הוא הכי חזק, הכי מפחיד, הכי מאיים ומדוע הוא דמות שרק למשמע שמה, דמויות ברחבי הגלקסיה מקבלות פיק ברכיים. הוא לא נבל שרוצה להשמיד את העולם כי ככה כתוב בתסריט, והוא לא יצור רובוטי קר מזג.
ראוי לציין כי בניגוד לקו שהונהג בסרטים האחרונים, ב"מלחמת האינסוף" יש רק סצינה אחת לאחר הכתוביות, סצינה ששווה לחכות לה. לא רק בגלל מה שקורה ברובה, אלא גם, ואולי בעיקר – בגלל מה שקורה ברגעיה האחרונים.
הייתי אומר ש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הולך לנתץ, לשבור ולרסק את הקופות, אבל הוא כבר עושה את זה. הסרט הזה הולך לשבור שיאים שאפילו לא ידענו על קיומם, אך יותר מאשר השיאים הכספיים, הוא כנראה ישבור כמה שיאים רגשיים. אחרי סרט כזה, שמצד אחד מרגיש כמו סיום, אך מצד שני הוא מרגיש כמו התחלה, קשה לנסח מה התחושה איתה יוצאים כאשר המסך נכבה. הכתוביות עולות, הסצינה שאחרי הקרדיטים נגמרה, ואחרי ההבנה שזה נגמר, צריך גם להבין מה בדיוק קרה בשעתיים וחצי האחרונות, וגם לחשוב על מה עוד יקרה. יש לא מעט דברים להרהר בהם, ויש גם זמן לכך. הנוקמים אולי יחזרו בעוד שנה, אנחנו פשוט נקווה שיהיה שווה לחכות.
אייל אמיר
אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג וד"ר פרי קוקס כמנטורים רוחניים, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?