אחת לכמה זמן מגיע הסרט הזה שטס מתחת לרדאר. קראתי עליו בערך כתבה אחת, צפיתי בטריילר, גיבשתי דעה וישבתי באולם הקולנוע בהבעת פנים אדישה, בטוח בסגנון החוויה שאני עומד לקבל. כמובן שטעיתי. הרושם הראשוני שלי נבע מהטריילר, שדאג לתת את הדגש על הטון השטחי ביותר של הסרט - האלימות, וחבל שכך. אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי חברות השיווק שבידן משימת בניית הטריילרים, המטרה שלהם היא לגרום לכמה שיותר אנשים לצאת ולראות את הסרט. כנראה שהדרך היחידה להגיע אל הציבור (וזאת כן אשמתנו) היא להציע לנו את הכריכה ולא את עמודי הספר ובמקרה שלנו קצת יריות, פיצוצים ודם. מי שחושב לאחר הצפייה בטריילר שמדובר בסרט אקשן נוסף כנגד המלחמה בסמים בהחלט טועה, אני מציע לוותר על הקול הפנימי שאומר שכבר ראיתם אינספור סרטים כאלו וללכת לקולנוע.
קייט (אמילי בלאנט, "קצה המחר") היא סוכנת FBI כאשר היא מגוייסת על ידי מאט, סוכן יחידת עילית ממשלתית, (ג'וש ברולין, "ארץ קשוחה") כדי להשתתף בצוות מיוחד שמטרתו לנהל מלחמה בקרטל הסמים הפועל בשטחי ההפקר בין ארה"ב למקסיקו. הצוות מונהג על ידי אלחנדרו (בניסיו דל טורו, "סנאצ"), יועץ מסתורי עם עבר לא ברור. כחלק מהמלחמה הכושלת בקרטל הצוות נאלץ לבצע משימות שנויות במחלוקת בשטחה של מקסיקו ובעלות גוון אפור ברמה המוסרית. המשימות מציבות את קייט בדילמות אתיות, כאלו שלא חשבה שיעמדו בפניה.
קרטל הסמים פקד את הקולנוע לא מעט פעמים, כשלרוב הוא מגיע בצורה של אקשן ללא הפסקה: "עומד אחרון", "חבלה" ו"דספרדו". אך הקרטל מצא את דרכו גם לדרמה עם דוגמאות כמו:"סוף המשמרת" ו"טראפיק". סיקאריו מצליח לקחת מכל העולמות ולספר סיפור מרתק עומדת השאלה, האם אנחנו מוכנים לוותר על הערכים כדי לשרת מטרה עליונה.
הבמאי, דניס וילונווה ("אסירים") עשה עבודה מרשימה ביכולת לשנות את טון הסיפור מספר פעמים במהלך הסרט ולא לאבד אותנו כצופים, זוהי משימה לא קלה בכלל. כאשר הסרט מצליח ללכת הלוך-חזור בין דרמה ומתח, להוסיף רגעים של אקשן ובין כל התענוג הזה לשלב לנו עלילת משנה של נקמה מהסוג הישן והטוב, מדובר בכשרון בסיפור סיפורים. היופי בהוצאה לפועל של הסיפור הוא הבניה האיטית של העלילה. עד לסוף הסרט אנחנו מוצפים בלא מעט סימני שאלה ורצון עז להגיע לסיום. קשה לומר שהסרט מצליח לרתק את הצופה אל הכיסא בכל רגע נתון, אך ישנן מספר סצנות שבהן הנשימה נעתקת וכשאנחנו מגיעים לסצינת הסיום, היעד בהחלט שווה את הדרך. אחרי סיקאריו אני עושה לעצמי את הטובה והולך לראות את "אסירים", כנראה שיש סיבה שכולם משבחים אותו.
השלישייה הראשית לוקחת תסריט שעל פניו נראה סביר ולא ייחודי ומצליחה להרים אותו לגובה ולהגיש לנו סרט איכותי, מרתק ומורט עצבים. אמילי בלאנט כבשה את המסך, הדמות שלה עוברת ממצב של סוכנת קשוחה, בלתי נתנת לערעור עד לדמות חלשה ושבורה לרסיסים, העוצמה והרגש שהיא הצליחה להביא לתפקיד, ממשיכים להציב אותי ברשימת המעריצים שלה (שהחלה עוד בתפקידה המצויין ב"קצה המחר"). בניסיו דל טורו, מה עוד אפשר לומר עליו חוץ מכך שהוא גונב כל סצינה ברגע שהמצלמה עליו. התפקיד המסתורי והשקט יושב בצורה מושלמת על יכולות המשחק שלו וככל שהעלילה מתקדמת הוא חושף רבדים עמוקים יותר ומראה את הייחודיות שלו בתור שחקן. אף פעם לא התלהבתי מג'וש ברולין והיה קשה לי להבין את ההייפ סביבו בשנים האחרונות, גם אני חייב להודות שההופעה שלו הייתה לא רעה בכלל.
האופי הייחודי של הדמויות הוא מה שעושה את האינטראקציה בניהם לכל כך מחשמלת. קייט מונעת מעולם של שחור-לבן, בעוד שלמאט ואלחנדרו נוח יותר לעבוד בגוונים של אפור ולעשות מה שנדרש כדי לבצע את המשימה, מה שבלית ברירה יוצר התנגשויות בין השלושה. הקונפליקט של שמירה על האידיאולוגיה לעומת הכרעה במלחמה הוא נושא שניתן למצוא באינספור מדיות וכמובן גם במציאות הישראלית שלנו. מה שסיקאריו אומר לנו בצורה ברורה הוא שכדי להגיע להכרעה אין מקום לערכים, צריך לעשות מה שאפשר. בזמן שצפיתי בסיקאריו לא יכולתי שלא לחשוב על "יום אימונים מסוכן", סרט בכיכובם של איתן הוק ודנזל וושינגטון. גם בו שוטר אידיאליסט מצוות לשוטר ותיק ומוצלח ומגלה בדרך הקשה שבמלחמות האמיתיות, אין חוקים והוא נאלץ לבחור בין האידיאולוגיה שלו לבין הנצחון. בעוד שביום אימונים מסוכן אנחנו מקבלים את מנת הסוף טוב ההוליוודי, בסיקאריו אנחנו מקבלים סיום מציאותי יותר, גם אם לא נוח לראות אותו.
מעטים הסרטים שיתנו לנו הצצה אותנטית לעולם קרטל הסמים - עלילת הסרט מתרחשת בחלקה בחוארס, מקסיקו, מי שהוגדרה בעבר "בירת הרצח העולמית" והעיר המסוכנת בעולם. וילונווה לא חוסך מאיתנו את האכזריות בעולם הסמים וטוב שכך, אם מציגים נושא מסויים צריך להציג אותו עד הסוף ולא להגן עלינו מפני הדברים ה"קשים". זוהי מציאות שבה אין הבדל בין שוטר לבלדר סמים, כזאת שגופות מבותרות תלויות מגשרים על מנת להשליט פחד ורצח ילדים הוא עניין שבשגרה. קל להבין למה בוחרים לא לחסוך מאיתנו את העולם הזה, כאשר מציבים בפנינו כזאת תמונה מחרידה, קל לנו להסכים לכל פעולה שתלחם בתופעה זו.
מהרגע שחופשת הקיץ מסתיימת ועד סוף השנה, לכל סרט טוב מתלוות בצורה אוטומטית שיחות האוסקר. השיחות הנוכחיות על אוסקר מוקדמות מידי, יש עוד ארבעה חודשים של סרטים מעולים שאמורים לנסות לזכות בחסדי האקדמיה. כאשר מסתכלים על כל חלק בנפרד של סיקאריו, אם זה תסריט, צילום או משחק אני לא מצליח לראות קטגוריה בולטת לעין, כזאת שאמרתי לעצמי יש פה מועמד לפסלון הזהב. אפשר לתאר את סיקאריו בכך שהשלם גדול מסך חלקיו, כל חלק בנפרד לא מיוחד, אבל כסרט שלם הוא נפלא.
הסרטים בגיקסטר אינם מדורגים בכוכבים או מספרים, בכל ביקורת הכותב יחליט החלטה נחרצת ודיקטטורית משהו על סרט הקולנוע בו הוא צפה - לראות (בקולנוע), לחכות (למסך הקטן) או לבכות (שם זמני)
לראות – סיקאריו הוא סרט מתח דרמה נפלא, שבונה עלילה טובה בצורה איטית עם משחק משובח ושאלה לא קלה, כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת
נתי אקב
נתי אקב, בן 27, סטודנט לכלכלה-סטטיסטיקה. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי. מאמין שהג'וקר הוא הדמות הגדולה ביותר שנכתבה אי פעם.