פעם בימים האפלים לפני האינטרנט, אנשים היו מספרים סיפורים מפחידים מסביב למדורה. בארץ קראו לזה צ׳יזבטים, מהמילה הערבית ״כיד׳בת״ שפירושה ״כזב״. היום אבל, לאף אחד אין כוח לצאת מהבית, אז את האור המחמם של המדורה החליף האור של צג מחשב, ואת הסיפורים המפחידים החליפו הקריפי פסטה, הצ׳יזבטים של האינטרנט.
אני יודע מה אתם חושבים. ״קריפי פסטה? מה זה חתיכות פסטה בצורת רוצחים סדרתיים?״ לא, אבל אם תתחילו לייצר כאלה, אשמח לרכוש שקית ג׳פרי דאהמר (אני אוהב את האירוניה שאני זה שאוכל אותו). קריפי פסטה הוא ביטוי אינטרנטי שבא מהביטוי האינטרנטי האחר, קופי פסטה, משמעותו איזשהו טקסט שאנשים עושים לו קופי פייסט בכל מיני מקומות. קריפי פסטה זה אותו דבר רק עם סיפורי אימה. אז אם פעם הייתם מספרים צ׳יזבט עם ההקדמה ״שמעתי את זה מחבר של חבר של בן דוד של מישהו שעובד עם בן דוד שלי״, היום זה מישהו שהעתיק את זה ממישהו שהעתיק את זה ממישהו. התופעה הקטנה הזו נהפכה לעולם גדול ומסובך שהביא לנו דמויות כמו סלנדרמן. אפילו הוליווד מתחילה לשים לב. זה גם עולם שאני מוצא את עצמי כל כמה שנים נשאב אליו מחדש, למרות שכמו הרבה דברים באינטרנט הרוב חובבני ולא טוב במיוחד, כך שעכשיו לקראת החג המפחיד מכולם (חוץ מיום כיפור שמפחיד בקטע של להסתכל לתוך עצמך) - הלואין, אני סוף סוף יכול לחלוק איתכם את הידע שצברתי.
בתחום מדיה כזה שכל אחד עם גישה לאינטרנט וידע קרוא וכתוב סביר יכול לתרום אליו, איך סיפור יכול להפוך להיות מפורסם יותר מהשאר? סלנדרמן הוא כנראה דמות הקריפי פסטה המוכרת ביותר: גם אנשים שלא שמעו על המושג ״קריפי פסטה״ מכירים אותו והוא פרץ למדיומים אחרים כמו סדרות אינטרנט ומשחקי מחשב. הפופולריות שלו, לדעתי, באה מהמראה המקורי והמזוהה-מיידית שלו (גוף דמוי אדם לבן רזה וגבוה, ראש חסר פנים, חליפה) ומהעובדה שהוא הוצג עם האשליה שהוא סיפור עתיק יומין ולא משהו שבן 17 המציא בפורום. הדמות השנייה הכי מוכרת בעולם הקריפי פסטה היא כנראה ג׳ף דה קילר, בחור נחמד בעל מראה מזוויע ואהבה גדולה לרצח. הוא התחיל את דרכו בסיפור ארוך ודי גרוע אבל איכשהו הצליח להיות חלק חשוב בקהילה, שוב אולי בגלל המראה הדי מפחיד שלו.
אבל למרות הופעתם של רוצחים מטורפים ומפלצות שהופיעו תמיד בצ׳יזבטים וסרטי אימה, בעולם הקריפי פסטה מוצאים אימה בדברים פחות רגילים ויותר מתאימים לאינטרנט:סדרות מצוירות ומשחקי מחשב. תת הז׳אנר הכי משונה שם הוא ״פרקים אבודים״. כל סיפור שם הולך בדיוק אותו דבר, מישהו, בדרך כלל מתמחה חדש בחברת האנימציה או ערוץ הטלוויזיה, רואה הקרנה מוקדמת של פרק חדש של בובספוג, אדוונצ׳ר טיים או כל סדרה מצויירת אהובה אחרת. אבל הפרק שונה. הדמויות מתנהגות משונה, האנימציה מוזרה, ונושאים מורבידיים או לא חינוכיים ממלאים אותו. זה בדרך כלל ממשיך עד שאחת הדמויות רוצחת באכזריות דמות אחרת או משהו כזה. זה לא שונה מהילד הזה בכיתה שלכם שהיה מצייר את הטלטאביז מדממים. זה באמת מדהים כמה הסיפורים האלה הם אותו הדבר: תמיד יש תיאור מגוחך של הדם על המרקע או האנימציה בתור ״היפר-ריאליסטי״ (מה שזה לא אומר), תמיד הצופים מגיבים בבכי ובהקאות ותמיד הכותב רוצה שתסמכו עליו שזה סיפור אמיתי לגמרי, זה באמת קרה לדוד שלו שעבד בניקולידיאון. הסיבה למוטיבים החוזרים היא כנראה שאנשים קראו את שני הסיפורים שהתחילו את הטרנד הזה, ״בארט מת״ סיפורו של מעריץ סימפסונז ומסעו למצוא פרק אבוד של הסדרה בו בארט מת בתאונת מטוס ושרק האזכור שלו גורם ליוצר הסדרה מאט גרייניג לייבב בבכי, ו״ההתאבדות של סקווידוויד״, בו מתמחה חדש בניקולידיאון רואה הקרנה של פרק של בובספוג בו לא רק שסקווידוויד לוקח את הדיכאון התמידי שלו למקום חדש, ומתאבד בגלל קונצרט קלרינט כושל, האנימטורים גם החליטו להחביא בתוכו תמונות ״אמיתיות״ של ילדים מתים, והעתיקו משם. אני לא צריך אפילו לציין את זה, אבל כמובן שיש אנשים באינטרנט שמאמינים שסיפורי האימה הבינוניים האלה אמיתיים.
בזירת משחקי המחשב העלילה הנפוצה מטופשת לא פחות: משחקי מחשב רדופי רוחות! שני הסיפורים העיקריים בסוגה הזאת הם: ״ BEN Drowned ״ שמספר על עותק של ״האגדה של זלדה: מסיכת מג׳ורה״ שרדוף על ידי רוחו של ילד בשם בן, ו" Sonic.exe", סיפורו של קריין אובר-דרמטי במיוחד שעותק פיראטי של משחק סוניק מצלק אותו עד עומק נפשו. העיקרון בסיפורים דומה לסיפורי ״הפרקים האבודים״, לקחת משהו תמים ואהוב על רבים ולהוסיף לו מוטיבים מורבידיים.
כמו שאולי הצלחתם להבין בינתיים, למרות האובססיה שלי לעולם הקריפי פסטה, אני חושב שרוב הסיפורים שמרכיבים אותו לא כל-כך טובים. אבל יש כמה סיפורים שלדעתי עובדים בתור סיפורי אימה, אולי לא מפחידים אבל מעניינים ומהנים לקריאה. אחד מהסיפורים הכי טובים שאפשר לשייך לז׳אנר הזה הוא סיפור קטן בשם Candle Cove, שנכתב על ידי קומיקסאי האינטרנט קריס סטראוב. הוא עוסק בילדים שמעלים זיכרונות לגבי תוכנית טלוויזיה מהילדות שלהם, אז הוא סוג של שייך לז׳אנר ה״פרקים האבודים״, אבל התוכנית בו בדיונית ומקורית לגמרי. אם אתם רוצים לקרוא סיפור אחד שקישרתי בכתבה הזו, שזה יהיה זה, הוא קצר וקולע כמו מאגזי בוגז. בכתבה קודמת שלי באתר על הסרט Escape From Tomorrow הזכרתי את כותב הקריפי פסטה סליימביסט, שעומד מאחורי מספר סיפורים על הסודות האפלים שדיסני מחביאה בפארקים שלהם. אני מאוד נהנה מהעולם שיצר שם שכולל אטרקציות שנסגרו בנסיבות מסתוריות ודמויות משונות עם מסיכות גז בצורת דמויות דיסני. הוא גם כתב מספר סיפורים מומלצים אחרים כולל ריף נחמד על ז׳אנר ה״פרקים האבודים״, שאת כולם אפשר לקרוא באתר שלו.
אני יודע מה אתם חושבים ״יופי, יונתן! כתבת עכשיו שש פסקאות על נושא טיפשי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ ממך, בתירוץ קלוש שזה קשור להלואין!״ ובכן אתם טועים! כאילו בקטע של ה"רק לי אכפת", לא בקטע של ההלואין, זה נכון. הוליווד התחילה לשים לב לסיפורים המטופשים ומספר פרוייקטים שמבוססים עליהם בתהליך כעת, כולל סדרה בכתיבתו של מקס לנדיס ("כרוניקה בזמן אמת"). האם העתיד של ז׳אנר האימה יוחלט על ילדים עילגים בני 12? לא יודע, אבל אם כן לפחות אני יכול להגיד שאני הייתי בקטע של זה לפני שזה היה אין.