מאת: נתי אקב
את ביל מארי ראיתי לראשונה בספייס ג'אם, למתלהמים השונים, לא הייתי קיים כשמכסחי השדים יצא לראשונה אז לא לתלות אותי. לא היה לי מושג מי הוא והאמת, לא עניין אותי יותר מידי. רציתי לראות את באגס באני ומייקל ג'ורדן משחקים כדורסל (כמה שטעיתי). שנים אחר כך, אחרי שהתבגרתי קצת, אני יכול לומר שמדובר באחד השחקנים המיוחדים הפועלים בתעשיה, מאילו שכיף לראות על המסך, גם אם הורגים אותו בזומבילנד.
ולעניינו, מגי (מליסה מקארת'י) היא אם חד הורית העוברת עם אוליבר, בנה בן ה-12, לבית חדש בברוקלין. עקב עבודתה התובענית נאלצת מגי להשאיר את אוליבר בשעות היום בהשגחתו של השכן שלה. וינסנט (מארי).הוא פנסיונר עם בעיות כלכליות, מזג רע במיוחד, חיבה לאכוהול, הימורים, חשפניות ושלל תרבויות שכל אם משתוקקת לחשוף אליהן את ילדה בן 12.
מי שצופה בטריילר מקבל את הרושם שמדובר בסרט קומדיה שגרתי, אפילו קצת קיטשי. הסרט מתחיל עם מאפיינים קומיים אבל בשלב מסוים חוצה את הגבול לכיוון הדרמה, המציגה את וינסנט באור שונה מהרושם הראשוני שלנו.
אם הזמן, וינסנט מקבל אופי רב מימדי יותר, ביל מאריי עושה עבודה מדהימה בלחבר את הצופים אליו, והוא ממגנט. הדמות היא אמיתית להכאיב. בהתחלה ביל מארי נותן לנו להחליט מי הוא וינסנט, זקן נרגן, השונא את סביבתו, אבל בתוך הדיעה הקדומה הזו, מסתתר משהו נוסף, הבמאי, תיאודור מלפי, מכניס ניצוצות של רגעים קטנים, לא ממש ברורים, שעוצרים את הצופה מלהכנס יותר מדי עמוק לקיבעון על דמותו של וינסנט.
הסרט עצמו מתנהל בצורה בלתי צפוייה בעליל, ונכנס קצב אמיתי אל הסרט מאוסים עליי הסרטים שאפשר להבין מהשנייה הראשונה את כל התפתחות העלילה (שיעול "ספיידרמן המדהים והמאכזב 2" שיעול). אפשר להבין אולי מה תהיה התוצאה הסופית של הסרט, אבל זה לא גורע מההנאה ממנו.
ביל מארי מגיש כאן הופעה מעולה, בצורה כזו, שנותר לך רק להתפלל שהאקדמיה תכיר בכישרון המופלא של השחקן הנהדר הזה! אבל משאלות לב של צופים לחוד, ופוליטיקות הוליוודיות לחוד, ונותר רק לקוות שלפחות הוא יזכה במועמדות...
ליבו של הסרט טמון בין היחסים של וינסנט ואוליבר נוסחא שראינו לא מעט בעבר בסרטי התבגרות. מול המבוגר, ניהיליסט שדואג רק לעצמו, מכיר ילד או נער צעיר, הנלכדים יחד מחוסר ברירה.
ולמרות שהם לא מסתדרים אבל לאחר מספר חוויות משותפות מבינים שכל אחד מהם עוזר לשני בדרכו שלו. אוליבר מוצא בוינסנט סוג של דמות אב, בדגש על סוג כי בואו נודה באמת, כחובב השתיה וההימורים שהוא קצת קשה להיות לו מודל לחיקוי. לעומת אוליבר, וינסנט לא מחפש מישהו להיאחז בו, אבל השהייה איתו מחייבת את וינסנט להוציא מידי פעם את צדדים אחרים שלא, והם נגלים אל האור.
הנוסחא הזו היא חלק מסרט התבגרות קלאסי, אבל מוגשת כאן עם טוויסט שמתברג אל החים המודרני, הילד שרק רוצה להיות מבוגר, והמבוגר שבעצמו עוד ילד.
אך למרות שביל מוריי מחזיק את הסרט על כתפיו, מסביבו ישנם שחקנים לא רעים בכלל. מליסה מקארתי היא שחקנית נהדרת, שאמנם בדרך כלל הולכת על דומיות פרועות יותר, נחמד לראות את הרבגוניות שהיא מציגה.. נעמי ווטס משחקת (שאותה אני לא זוכר מאז קינג קונג) חשפנית רוסיה שנדמה שממש נדחפת לסיפור ברקע של סיפור ההתבגרות של אוליבר, אך בסופו של דבר מוצאת את מדומה.
אוליבר לעומת זאת מדמה ילד בן 12 בוגר מדי לגילו. אולי זו התקופה של ימינו שמכריחה את הילדים להתבגר מוקדם מדי, הניסיון המזורז של אוליבר להתבגר, אולי היה מהיר מדי, והיה חסר בו את הניואנסים להפוך אותו להיות מדויק יותר.
הסרט מביא אמירה חברתית לא פשוטה. דרך הז'אנר של סרטי התבגרות, המלווים תהליך של התבגרות, והתפתחות, הבמאי משרטט מתחת לפני השטח את הבעיות שקיימות בתהליך זה בחברה שלנוהכל חייב להיות מהיר ולעניין, מסקנות נשלפות במהירות, שורות תחתונות חייבות להחתם, וכדאי שהכל יהיה בפחות מדקה, כי אנחנו צריכים להספיק הכל, ומהר.
אבל לפעמים, רק לפעמים, כדאי לעצור רגע, ולהכיר מישהו, לקצת יותר מדקה. כי אולי נגלה בו רבדים נסתרים שיגלו לנו אמת נשגבת יותר.
הסרטים בגיקסטר אינם מדורגים בכוכבים או מספרים, בכל ביקורת הכותב יחליט החלטה נחרצת ודיקטטורית משהו על סרט הקולנוע בו הוא צפה - לראות (בקולנוע), לחכות (למסך הקטן) או לבכות (שם זמני).
לרוץ לראות יותר מהר, מביל מארי מכסח שדים!
"וינסנט הקדוש" הוא סרט דרמה שמהול בהומור נפלא ומלא רגש. שיגרמו אפילו לכותב המסוקס של שורות אלו להזיל דמעה!
בהחלט חוויה קולנועיות כיפית מאוד. במדד שלי, אתם משוגעים אם אתם מוותרים על שעה וחצי נפלאות עם ביל מארי
נתי אקב, בן 27, סטודנט לכלכלה-סטטיסטיקה. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי. חושב שהג'וקר הוא הדמות הגדולה ביותר שנכתבה אי פעם.
יכולים ליצור איתו קשר כאן!