גיקסטר - לגיק שבכולנו

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

גברת מייזל המופלאה, פלא של נוסטלגיה מודרנית – ביקורת סדרה

הסדרה גברת מייזל המופלאה מביאה למסך את ניו יורק של שנות ה50 במלוא הדרה, מתובל בהומור יהודי ונשי, בעיקר על יהודים ונשים. עוד בסקירה שמצליחה להיות עמוקה ושטחית מספיק כדי לא להרוס את הממתק המפגיז והמושחז ששווה בינג׳ מלווה בחיוך מרוח על הפנים.

שתפו:

יש סדרות שתופסות אותך בהפתעה, דבר שמפתיע אותי כל פעם מחדש. אפשר לכתוב רבות על הכמות העצומה של סדרות משודרות בשנה (כ550 רק בארה״ב. למעשה כתבתי על זה כבר כמה פסקאות בטיוטה מוקדמת והחלטתי לצרף את זה כנספח בהמשך), אבל תופעת הלוואי השכיחה ביותר היא סדרות מעולות שפשוט נופלות בין הכסאות של תודעת הצופה הממוצע, במיוחד אם זה בשירות סטרימינג חדש יחסית כמו זה של אמזון  שעדיין מנסה להוכיח את עצמו מול ענק כמו נטפליקס ושועל ותיק כמו הולו.

אבל לפעמים זה מצליח, ולאמאזון זה הצליח, לפחות מבחינה ביקורתית ופרסים, עם טראנספרנט זוכת 4 פרסי אמי, אשר סובבת סביב משפחה יהודית עם אבא טרנסג׳נדר. עם הצלחה לא מתווכחים ולאמאזון סדרה חדשה שעתידה לסחוף חלק מהפרסים בעונה הקרובה (וזכתה השבוע בשני פרסי גלובוס הזהב), אשר גם היא סובבת סביב משפחה יהודית, אך הפעם עם טוויסט – השנה היא 1958 בניו יורק, והגיבורה היא יהודיה צעירה עשירה בשם מירים מייזל, גברת מייזל המופלאה בשבילכם.

מופלאה

מופלאה

זה באמת שם הסדרה – The Marvelous Mrs. Maisel, בה מסופר על מירים ״מידג׳״ מייזל, צעירה בת 26ממשפחה יהודית מיוחסת (כינוי נפוץ לטיפוס כזה באמריקאית – JAP – Jewish American Princess): יפה, חכמה, עשירה, מצחיקה ונשואה באושר עם שני ילדים לאיש עסקים מצליח שחוטא בסטנד אפ חובבני. מנקודת המוצא הזו הכל כמובן יכול רק להתדרדר, וזה מתדרדר בצורה מופלאה רק כדי להתרומם לכדי קטרזיס שמתעתע בנו לאורך כל העונה הראשונה.

הפרק הראשון הוא אחד הפיילוטים השלמים ביותר שראיתי לסדרה. שיטה ידועה של אמאזון היא לפרסם באופן פומבי פיילוטים לסדרות פוטנציאליות ו״לבדוק את המים״ (לכן הפיילוט מצורף במלואו מיוטיוב בכותרת סקירה זו), כך שלא מפתיע שפיילוט צריך להצטיין במיוחד, גם מול קהל שלא ממש מבין מה זה פיילוט ולא מוכן לקבל פרק חצי אפוי שמתחיל קו עלילה לא ברור. והפרק הראשון של ״מייזל״ כאמור מספק את הסחורה. כבר בדקות הראשונות אנחנו מכירים את כל הדמויות הראשיות, האופי, הרקע שלהן, כמו גם את המקום, התקופה והאוירה הכללית הבלתי ניתנת להכחשה של ציניות, הומור עצמי והלקאה עצמית משולבת בפרנויה של הקהילה היהודית בניו יורק של אחרי מלחמת העולם השניה.

כאמור, זו הסדרה השנייה של אמאזון שגורפת פרסים בתעשייה וסובבת סביב משפחה יהודית. לא שיש לי משהו נגד יהודים, כמה מהוריי הקרובים ביותר הם יהודים, אבל נראה שכאן היהדות והקהילה הם יותר מתפאורה (נפלאה), אלא חלק אינטגרלי ששזור לכל אורך ורוחב התסריט, הבימוי והמשחק. אבל זה בשום פנים ואופן איננו נסיון לתאר באופן ריאליסטי או דוקומנטרי את החיים בניו יורק של שנות ה50. למעשה, מלבד ההשקעה העצומה בתפאורה ותלבושות, כל פרט אחר מוקצן לרמה סוריאליסטית, החל מהמשחק הכמעט ברודוויי-אי, רצף הבדיחות הוודי-אלני והצילום והעריכה שמבוצעים בטיימינג מושלם לתסריט המושחז והפוכים ממה שהיינו רגילים ב״ניו יורק, שנות ה50, חדר שינה, זוג משוחח על נישואים״.

עיצוב מופלא

עיצוב מופלא

ההשוואה לוודי אלן אינה מקרית, סרטו ״ימי הרדיו״ וקטעי המעבר מלאי ההומור העצמי שלו עמדו לעיני רוחי בחלקים מהצפייה בסדרה. אמנם מדובר על תקופה קצת שונה, חלק אחר בניו יורק ומשפחה הרבה פחות עשירה. אבל מתברר שיהודים הם יהודים כמעט בכל מקום ששמים אותם, ומותר לי להגיד את זה כי אני יהודי וכל זה. כמובן שהקשר לתרבות ההומור היהודית לא עוצר שם ומלווה את הסדרה לכל אורכה בשמות קומיקאים יהודיים ואושיות תרבות אחרות.

מה שמוביל אותי לשאלה שאפילו אשתי עצרה לשאול באמצע הצפייה באחד הפרקים – מה אומרים על הסדרה הזו בארה״ב של ימינו? סדרה שכולה הנצחת סטראוטיפים יהודיים בצורה מגוחכת. ואני השבתי לה – מה אומרים על הסדרה הזו בארה״ב של ימינו? סדרה שכולה הנצחת סטראוטיפים נשיים בצורה מגוחכת. שתי השאלות האלה עומדות מול הצופה לאורך כל העונה הראשונה, כשנדמה שההעתקה לשנות ה-50 מקלה קצת על הקבלה של ההקצנה הנשית והיהודית, אבל רק למראית עין. קל לנו לצחוק על הפרנויה היהודית המגוחכת של אז, אבל בימינו ליהודים יש לפחות אותה כמות סיבות לפרנויה בארה״ב, כך גם קל לצחוק על היחס המבזה לנשים וההצגה השיטחית שלהן במטבח ובמחלקות האיפור של שנות ה-50, אבל בימינו נשים מוחפצות ומושפלות לפחות כמו אז, גם אם בדרכים מתוחכמות ונסתרות יותר.

האמת היא שעל השאלה של היהדות אין לי ממש תשובה, אולי בגלל הקרבה שלי לנושא (יש לי משפחה בניו יורק ואני גם, ובכן, יהודי) ואולי בגלל שהמלחמה בהומור על יהודים כוללת בעיקר הומור של יהודים על יהודים, מה שמבלבל מאוד את הגויים ומכניס הרבה מאוד כסף ליהודים. אני גם לא מתיימר לתשובות לגבי היחס לנשים, אבל אין ספק שכאן הסדרה לוקחת תפנית מאוד ברורה, תפנית באמצעות אותו כלי של הומור עצמי, אך כזה שבוחר צד מאוד ברור בפאנצ׳ ליין – צד של הכרה, תוכחה ומה שאי אפשר לתאר בלי מילות הבאז של ימינו – ״העצמה נשית״.

girlpower.jpg

הסדרה מובלת על ידי נשים כמעט בכל שלב, אנו אולי מוטעים לחשוב שבתקופה זו הנשים מהוות את הלווין שסובב סביב השמש שהיא הדמות הגברית המצליחה והכריזמטית, אבל מהשוט הראשון ועד האחרון הכריזמה נשפכת מדמות אחת בלבד – מירים (שמגולמת על ידי רייצ׳ל ברושנאן הנפלאה אגב, זוכת גלובוס הזהב הטרייה). המילים הראשונות מתארות איך כל חייה עד אותה נקודה הובילה אותה לחתונה המושלמת והחיים המושלמים העומדים בפניה כגברת מייזל. המילים האחרונות… ובכן, תצטרכו לצפות לבד כדי לגלות.

אשתי היא האדם האחרון שאני מכיר שצריך העצמה נשית, אבל גם היא התאהבה בסדרה כמעט מיד. קצב וכמות המילים לא הפחיד אותה למרות שהיא משודרת ללא כתוביות בעברית. כמות הפאנצים מספיקה גם למי שמפספס מילה פה ושם, הטיימינג הקומי קרוב למושלם, במיוחד בגלל קאסט מופלא ועריכה מעולה. התפאורה, אווירה, מוזיקה ותלבושות, כולן מדהימות. הדמויות הנשיות כאמור חזקות גם אם לא נראות כך. סיבות כל כך רבות להתאהבות של אשתי, דבר מפליא ומחשיד בו זמנית. לשמחתי רק אחרי מספר פרקים הבנתי את הקשר (ותודה לרשף), היוצרת אמי שרמן-פלדינו אחראית לאחת הסדרות האהובות על אשתי, כמעט מאותן סיבות בדיוק – בנות גילמור.

gilmore-maisel.jpg

כן, אפשר לצחוק ולא להבין את הקשר בין השתיים, אך לדעתי הדמיון גדול מהנדמה. אמנם לא עקבתי בהדיקות אחרי בנות גילמור, אבל ניתן לראות את קווי הדמיון רק מתיאורי העלילה. אשה צעירה שהספיקה הרבה בגיל צעיר, מורדת במסורת המשפחתית, עם הורים מסורתיים עשירים שגרים קרוב בחיים פטריאכליים למראית עין, קהילה כמעט סגורה של טיפוסים אקסנטריים, אם חד הורית צעירה שאחראית לגורלה ויחד עם ביתה מתארות מודל של אישה עצמאית וחזקה. אני כמובן מפספס הרבה דברים ולא מתיימר לכתוב עכשיו סמינר מנומק. אבל עם הרגשה קשה להתווכח, וכשאמרתי לאשתי על הקשר בין הסדרות עלה על שפתיה חיוך רחב (אפילו יותר מזה שכבר היה שם, בכל זאת היינו באמצע פרק) ומלא הבנה.

תרבות הבינג׳ המודרנית פינקה וקלקלה אותנו כבר מזמן, אם בעבר פנטזנו על צפייה בעונה שלמה בסופ״ש אחד, היום עם ריבוי כל האפשרויות אנחנו מתייחסים לזה כבר כמובן מאליו. צריך לא מעט כדי להחזיק אותנו מול סדרה אחת ברצף, אבל כשזה קורה זה נפלא – בגברת מייזל המופלאה צפינו במלואה ב36 שעות סוף השבוע. ללא שום הרגשה של עומס, ללא צורך לקחת הפסקה ועם מינימום הפסקות פיפי כדי לא לפספס אף בדיחה, ניואנס או תנועת מצלמה. אני לא טוען שהסדרה מושלמת, אני לא מדמיין אותה מצויינת בספרי ההיסטוריה בנשימה אחת עם מד מן או שובר שורות, אבל היא ללא ספק בית ספר לכתיבה מושחזת, יצירת דמויות עגולות ומתפתחות (ברצינות, מעולם לא הצטיינתי מדי בשיעורי תסריטאות אבל תהרגו אותי אם מצאתי דמות שטוחה אחת בסדרה מבין הדמויות המרכזיות) ומשחק שתואם בדיוק את דרישות התפקיד.

סאבווי בניו יורק, 1958

סאבווי בניו יורק, 1958

אני מאוד מקווה שהסדרה תמצא הפצה מקומית בישראל, בניגוד למצב בנטפליקס אני לא ממש בטוח מה המדיניות של נטפליקס להפצה כאן או במדינות אחרות. לדעתי עם תרגום הולם לעברית קבל היעד שלה בישראל יהיה רב ומגוון, גם אם יש לא מעט רפרנסים ודמויות אורח (אמיתיות או מומצאות) ששזורות בתרבות האמריקאית, הרי שהרפרנסים היהודיים והתרבותיים של כולנו שזורים שם לא פחות.

בכל מקרה ניתן לצפות בסדרה בישראל, עם כתוביות באנגלית, באמצעות שירות הוידאו הבינלאומי של אמזון. ההרשמה פתוחה גם לישראל, עם חודש ראשון חינם. נכון להיום (ה14.1) ניתן לצפות בסדרה גם ללא תשלום או הרשמה לכבוד זכייתה בפרסים בגלובוס הזהב (אני מהמר שנקבל דבר דומה גם בטקס האמי הקרוב, אם אכן תזכה).

ניתן להירשם כאן: http://amzn.to/2EGH9CH ולצפות בסדרה כאן: https://amazon.com/maisel


Weissman.jpg

נספח א׳ – כמה מחשבות על הדמויות שמהוות גם סוג של ספויילרים ולכן שמרתי אותם לסוף:

מירים – רייצ׳ל ברושנאן פרצה דווקא בשירות המתחרה נטפליקס כדמות זונה סימפטית ומפוחדת בסדרה ״בית הקלפים״. התפקיד שלה כאן כל כך שונה שזה הצריך ממני מספר חיפושי תוכחה בגוגל כדי לסיים את הויכוח עם אשתי. זכתה בגלובוס הזהב בזכות ולא בחסד ומגלמת באופן נפלא את רוח התקופה וזורקת את הצופה בקלילות לתקופת ה״סקרו-בול קומדי״, רק ללא צורך בעזר גברי כנגדה.

אבא וייצמן

אבא וייצמן

אבא – טוני שלוב (זוכה 3 פרסי אמי ומועמד לעוד 5 על תפקידו כ״מונק״ בסדרה באותו שם) משחק בצורה מופלאה את אב המשפחה, הגאון הקשוח והנרגן שמתברר כפודל חביב מעורב ברועה גרמני מרתיע כשמדובר בביתו. הטיימינג הקומי שלו והגשת הטקסטים מזכירה לנו שוב למה הוא זכה בכל הפרסים האלה ולמה עד היום הוא אחת הדמויות הכי זכורות מגברים בשחור שאינה וויל סמית או ג׳וק.

האמא – מרין הינקל מגלמת את הסטריאוטיפ המושלם של האמא היהודיה העשירה והמגוננת, החל משיחות על גודל המצח של התינוקת הטרייה ועד התכחשות מוחלטת למציאות שסוטרת לה בפנים. גם היא תעבור מסע בעונה אבל נראה שרק התחלנו אותו.

מירים וסוזי

מירים וסוזי

סוזי – אלכס בורשטיין משחקת את מי שהכי קרובה לעזר כנגדה של מירים. דמות כמעט א-מינית שהבדיחות על גבריותה מצחיקות ומטרידות בו זמנית. גם היא היתה מועמדת למספר פרסים עד שקשה לדמיין שמדובר במי שמדובבת את לואיס גריפין מ״איש משפחה״.

הורי החתן – מגלמים בצורה מסויימת את ההפכים להורי הכלה. את כספם השיגו בעבודה קשה משולבת בחוצפה יהודית (וכמה שקרים לבנים, גם על השואה) ומסמלים את הנובו-רישיות של הכלכלה האמריקאית שאחרי מלחמת העולם. גם כאן משחק מדויק לדעתי, גם אם התסריט לא ממש פרץ גבולות לגבי דמות ההורים אבל הבהיר טוב את מקומם ותפקידם.

מבוסס על דמות אמיתית

מבוסס על דמות אמיתית

לני ברוס – מלבד כמה אזכורים של דמויות אמיתיות מהתקופה, לני ברוס (שנפטר ב1966 ממנת יתר בגיל 40) הוא היחיד שמקבל כאן דמות מקבילה (מגולמת על ידי לוק קירבי), גם אם לא ממש מעוגנת בעובדות. האמת היא שמכל הדמויות הוא היחידי שמרגיש כחיקוי של השחקן האמיתי, אבל תפקידו בעלילה הוא בהחלט לא גימיק ונותן לטעמי חיזוק לאבסורדיות של המצב הקיומי של מירים בסיפור.

 


נספח ב׳ – מחשבות (זמניות) על סטרימינג:

התחלתי לצפות בכמות ניכרת של טלויזיה בשנות ה90 הנפלאות של ערוץ המשפחה ולעקוב אחרי טלויזיה אמריקאית עוד קודם. אז שודרו בשנה כ50-100 סדרות וקל היה לגלות מי מהן הצליחו, ביקורתית או מסחרית (לרוב זה היה מקביל).

מאז הצטרפו ערוצי הכבלים האמריקאיים להפקות סדרות איכות (הסופרנוס, הסמויה) מה שיצר את תור הזהב הראשון וכולנו בורכנו בתוכן איכותי כדי להעביר את הזמן במקום ללמוד לתואר מהנדס (או שזה היה רק אני), אולם בשנים האחרונות אנו חווים את תור הזהב השני של הטלויזיה המודרנית, שגם הוא מקושר ישיר להצטרפות שחקנים חדשים למגרש – שירותי הסטרימינג. החל מבית הקלפים של נטפליקס שפרץ את הדרך ועד דיסקברי של רשת אמריקאית ״ישנה״ שמשודרת רק בשירות סטרימינג משלה.

היתרונות הן ברורים – כמויות עצומות של כסף נשפכות על כמויות גדולות של יוצרים שלא מצאו את מקומם בעולם הישן, וזמן אויר שנהיה למעשה אינסופי ולא תלוי במשבצות שידור ועונות השנה. אולם החסרונות לא חיכו זמן רב מאחור – כמות הסדרות המשודרות בשנה גדלה לכ550, כשבמקביל לא נעשה דבר על מנת להגדיל את כמות שעות היממה או לחלופין את ימי החופש המותרים בחוק, מה שמקשה מאוד לברור את המוץ מן התבן.

לנו בישראל היה יחסית קל עד לא מזמן, היינו כפופים להסכמי ההפצה שחתמו הוט, יס, הרשות השנייה או רשות השידור עם חברות ההפקה בעולם. אך החיבור המהיר לאינטרנט הרחיב לנו את מבחר האפשרויות עם תכנים שפשוט לא נרכשו בארץ וכעת שירותי הסטרימינג של נטפליקס ואמזון שהגיעו באופן חוקי לישראל והביאו עמם המון תכנים מקוריים ואיכותיים, מה שמרחיב את אפשרויות הצפייה גם של הצופה הישראלי הלאו-דווקא מתקדם טכנולוגית..

נראה שעל נטפליקס כולם מדברים היום, במיוחד כי מיהרו לעברת את הממשק ולתרגם את רוב התכנים. נדמה שהתכנים בארץ מוגבלים יותר מאלו שבמדינות אחרות ובמיוחד ארה״ב, אך את תכני המקור של נטפליקס כולם יכולים לראות והם לדעתי העיקר. התוכן שמופק במיוחד לצרכי סטרימינג, על ידי חברת סטרימינג עצמאית. אמזון היא שחקן חדש יחסית בתחום מבחינת הכמות, אך גם מבחינת האיכות וההשקעה בהפקות מקור.למרות שהוא למעשה די ותיק ואני למשל מחובר אליו מ2012, הצמיחה האמיתית שלו החלה רק לאחרונה, יחד עם תכני מקור מושקעים כאמור.


ninyo.JPG

עומר ניניו

מייסד גיקסטר

בעל ואב גאה, מומחה אפל במשרה מלאה ופודקאסטר במשרה ללא תמורה.


עוד בטלוויזיה:

שתפו:

Picture of עומר ניניו

עומר ניניו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *