ביקורת סרט – קוקו

זה לא פשוט להכניס לסרט נושאים כמו מוות, והחיים שמעבר, פיקסאר יצרו כאן סרט על-זמני שהזמן הוא מושג מאוד מבלבל בו. קשה לקשר את הסרט לתקופת זמן מוגדרת, ויש בו ניחוח כמעט נוסטלגי. הסרט מטשטש בכוונה את הזמנים,  אם זה בעולם החיים, או בעולם המתים. לא תראו כאן כמעט אזכורים למחשבים (למרות שראיתי דגם ישן של אפל)  אלא ערכים מסורתיים יותר של משפחה. כיבוד מבוגרים,(לעיתים עד סגידה)  ומוזיקה ובעיקר המון דמיון על החיים שבעולם ה"מתים".

דמותו של מיגל מעוצבת להפליא, ומזכירה בעיקר את הילדים שאנחנו היינו פעם, לאו דווקא את הילדים של היום. הוא יושב שעות מול טלוויזיה ישנה בשחור לבן, עם קלטות VHS ומנגן שוב ושוב את אותם קטעי מוזיקה, ולומד לנגן בגיטרה בעצמו. (אם תושיבו היום ילד ללמוד גיטרה, יש מצב שהוא יוריד אפליקציה ופחות יישב עם ספר תווים ויתרגל) מיגל הוא דור שהתבגר,ודור שאותו אנחנו זוכרים, והילדים כבר לא יכירו, דמותו של מיגל מביאה את  רוח האדם, התעוזה לחלום. התעוזה לקום ולדרוש משהו מהחיים, משהו שהמשפחה שלך, האנשים הכי קרובים אליך, לא בהכרח מבינים אותו. ולהגשים את החלומות שלך  נשמע מלא השראה נכון? אז זהו, שכאן דווקא קוקו לוקה בחסר. בעוד מיגל דוחף להגשים את חלומו, ומנסה למצוא את דרכו, מי שעוצרת אותו גם בעולם החיים וגם בעולם המתים הם משפחתו. הוא נאלץ לברוח, ולבחור בדרכים עקלקלות כדי להשיג את מבוקשו, ובעוד בסופו של דבר הכל מסתדר לטובה, כמו בכל סרט של פיקסאר, הסרט מפנה בבירור אל בחירה במשפחה כערך עליון, ולא בהגשמה עצמית. ראייה שמרנית מדי בעיניי, לסטודיו כמו פיקסאר, והדרך הקלה לפתירת פלונטרים בתסריט.

הגיבור הוא ילד המחפש אישור מדמות גברית מלאת קסם ואמביציה, אבל הסרט נשען דווקא על דמויות האם שלו, סבתא אימלדה הדומיננטית שהתחילה את העץ המשפחתי, סבתא של מיגל שמונעת ממנו מוזיקה בכל מחיר, דודותיו שמקיפות אותו, הגברים נשענים לחלוטין על הדמויות הנשיות המקבילות להם. מין עלה תאנה מתקדם חברתית, שלא מצליח להסתיר את השמרניות והמסורתיות שהסרט מטפח.

עיר המתים מתוארת בצורה צבעונית ומרהיבה, ונראית כמו פיניאטה ענקית שתלויה במימד אחר. היא דומה מאוד לעיר אירופאית ישנה וצבעונית. פיקסאר כרגיל משקיעים בפרטים הקטנים בצורה בלתי נדלית ואלו מצטרפים לעולם מרהיב וצבעוני. ישנם רמזים מעודנים לשכבות של "הצלחה רוחנית". אלו שזוכרים אותם (כמו דל קרוז) חיים באחוזה מפוארת, ואילו אלו שנשכחים חיים בצריפים בשולי העיר.
החל מ"מדריכי הנשמות" שמקבלים אפקטים פסיכודליים למדי בשילוב עם נורת אולטרה, ועד עיצוב השלדים עם אופנה תקופתית בהתאם לזמן המוות שלהם, אנו מקבלים מסע צבעוני ומעניין במיוחד בתוך "עיר המתים".

למרות כל זה, הפסקול מקסים, וגם אלו עם אוזן עצבנית למוזיקה לטינית ימצאו את עצמם מזמזמים את השירים ביציאה מהסרט. הביצועיים של השחקנים הם זורמים ובלתי מתאמצים, וסוחפים. הייצוג של הדמויות המקסיקניות בסרט זכו לשבחים, גם על הסיפור, וגם על הייצוג. פיקסאר הזמינה בכירים בקהילה הלטינית בארה"ב לחוות דיעה על הסרט בשלביו המוקדמים כדי לייצור ייצוג נאמן לתרבות המקסיקנית. הם זכו שבחים על יחסם המכבד לתרבות המקסיקנית, למוזיקה, ולייצוג התא המשפחתי בצורה הולמת, ולא מלגלגת.

8 צ'ורוס מתוך 10

כי פיקסאר מרהיבים, אבל יש מצב שקוקו יהפוך לקלאסיקה נשכחת.

מירי נמנוב היא הצלע הנשית של גיקסטר
חובבת קולנוע, ספורט, ומתאמנת להצטרף לנוקמים.