אני אתחיל הפעם דווקא מהסוף – "באטלפילד 1" הוא כנראה המשחק הכי מתסכל ששיחקתי בו בחיי.
אין ספק שמדובר במשחק טוב. כל הביקורות, כל האנשים שסביבי, האווירה, העומק, הגרפיקה – כולם מעידים שמדובר באחד ממשחקי היריות הכי טובים שראינו. אבל אני לא יכול להשתחרר מ-2 תחושות עיקריות: הראשונה היא, שאין מה לעשות, כבר ראינו את כל זה בעבר. השנייה? הכל פה קצת יותר מדי בשבילי.
מה זאת אומרת "יותר מדי"? אני אסביר.
בפעם הראשונה שתתחילו את מצב השחקן היחיד, המשחק ייתן לכם את הפתיח המבאס ביותר אי פעם. אתם נזרקים אל שדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה, ולאחר רגעים ספורים אתם תמותו. לא משנה כמה טובים אתם במשחקי יריות, וכמה אלפי שעות העברתם במשחקי "באטלפילד" הקודמים. אתם תמותו. על המסך יופיע שם הדמות שנהרגה, שנת הלידה, ושנת המוות. מיד לאחר מכן תועברו לדמות אחרת, שגם היא נידונה למוות חסר-משמעות בשדה הקרב, וחוזר חלילה.
זהו. זה הפתיח. המטרה היא, כמובן, להראות את אכזריות המלחמה, וזה רעיון סביר לחלוטין. הבעיה היא, שהתחושה הזאת של חוסר-אונים, חוזרת על עצמה שוב ושוב.
אין ספק שמצב השחקן היחיד כאן מוצלח וחכם יותר מקודמיו. במקום לעבור עוד משחק עם חייל בודד, שמצליח איכשהו גם לנהוג בטנק, גם להיות צלף, וגם להטיס מטוס, אנחנו עוברים את ה-campaign בקבוצות קטנות, כשבכל אחת מהן תשחקו דמות אחרת. העובדה שכבר ברגע הראשון אפשר לשחק כל אחת מהדמויות, בלי ללכת לפי סדר קבוע מראש, היא מרעננת וחיובית.
הדבר העיקרי שניכר במצב השחקן היחיד הוא שאתם לא לבד. הרבה משחקי מלחמה נופלים לקלישאה של "אחד מול רבים", בעוד שכאן יש תחושה חזקה של צבא שלם מסביבכם, שנלחם לצדכם. זה יכול להיות דבר טוב או רע, תלוי איך מסתכלים על זה. מצד אחד, זה הרבה יותר ריאליסטי. מצד שני, זה תורם לתחושות של אי-וודאות, חוסר ביטחון בסביבה בה אתם נמצאים, וגם אולי קצת פחות כיף, כי אתם לא הגיבורים הגדולים.
כמו כן, אולי האספקט החלש ביותר כאן הוא ההתגנבות השקטה. ב-campaign אתם תיאלצו לעשות זאת לא מעט, אבל זה עשוי באופן לא אפקטיבי. היריבים לא מבריקים במיוחד, ואולי בגלל זה בחרו המפתחים (DICE) לשבור מוסכמות – כשתהרגו יריב בתקיפה ידנית (מה שנקרא "melee"), תגלו שלא מדובר ברצח שקט כמו בכל משחק אחר. היריבים בסביבתכם ישמעו את הפעולה באופן מיידי, ותיאלצו למצוא מחסה. זה הופך את כל עניין ה-stealth לדי מיותר.
מבחינה אסתטית, מדובר באחד מהמשחקים היפים ביותר שיש היום בשוק. המפות נראות מצוין, הסאונד נקי ומוסיף אווירה, והסביבה בנויה באופן חכם ואמין. מעבר לכך, העובדה שהמפה עלולה להשתנות בכל רגע נתון, מוסיפה הרבה מאוד ריגוש. הפלתם צפלין גדול? הוא ירמוס כל בניין שנמצא מתחתיו. זרקתם רימון? שימו לב לבור שהולך להיווצר.
לעומת זאת, מדובר במשהו שיקשה עליכם מאוד לתפוס מחסה. בקרב אחד רציתי להשמיד טנק, אז רצתי להתחבא בבניין כדי להחליף לנשק מתאים. תגובת הטנק? "פחחחחחחחח". הוא פשוט ירה על הבניין והפיל אותו, בעוד שאני ניסיתי לרוץ למקום מסתור חדש.
מי ששיחק הרבה ב-"באטלפילד 4" עדיין זוכר את המולטיפלייר הנוראי שלו, עם באגים ותקלות שפשוט הפכו את המשחק לבלתי אפשרי. ובכן, אפשר להיות רגועים – הפעם תוכלו לשחק אונליין באופן חלק כמעט לחלוטין.
שחקנים ותיקים מעידים שבניגוד למשחקים קודמים, בהם הנשקים העתידניים הרגישו מאוד דומים זה לזה, ב"באטלפילד 1" יש תחושה של גיוון, ובחירת הנשק היא כלי אסטרטגי חשוב. מכיוון שהנשקים של לפני 100 שנה היו מאוד מוגבלים, תיאלצו לחשוב טוב באיזה רובה תרצו להשתמש.
מצב המולטיפלייר החדש והפופולרי ביותר כרגע הוא Operations, בו תוכלו לקחת חלק בקרב על נקודות שליטה וכיבוש של עד 64 שחקנים. הקרבות לקוחים היישר מההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה. המפות רחבות ומגוונות, והקרבות הארוכים יכולים אף להגיע למשך של שעה שלמה.
מצב בולט נוסף שהצטרף הוא War Pigeons, בו תידרשו לתפוס יונה, להדביק אליה פתק עם מסר מסוים, ולשחרר אותה שלמה ובריאה. מדובר, בעצם, בסוג של Capture the Flag עם דגל בודד, בדומה למצב Oddball מסדרת משחקי "Halo".
עכשיו, חשוב לי להדגיש: "באטלפילד 1" הוא משחק קשה, מאתגר, וכמו שכבר אמרתי – מתסכל. כשאתם בשדה הקרב, במיוחד במצבי המולטיפלייר, האקשן סביבכם כאוטי ובלתי פוסק. לשחקנים לא מנוסים יהיה קשה מאוד להבין מה הולך מסביבם. אני מודה שגם אני נאלצתי לכבות את המשחק מדי פעם, בתחושה של עומס יתר. לעומת זאת, אלו שמנוסים במשחקי יריות יגלו משחק שאמנם לא מחדש הרבה, אבל בהחלט עמוק ומרגש.
השורה התחתונה
"באטלפילד 1" הוא כנראה המשחק הטוב ביותר בסדרה. הוא לא מקורי במיוחד, ובהחלט לא נגיש לשחקנים חדשים, אבל בהחלט עולה על ציפיותיהם של ותיקי הסדרה.
מי שמחפש משחק יריות מסורתי, אמינות, גרפיקה טובה, ותחושה אמיתית של "הכל יכול לקרות", יהנה מאוד.
אלו מכם שמעדיפים לקבל חוויה יוצאת דופן, השוברת את מוסכמות הז'אנר, יעדיפו ללכת על "Titanfall 2".
קובי מלמד
בן 28. מוסיקאי בלילות, וברמן בלילות אחרים כי צריך לשלם את החשבונות. חובב ספורט מושבע, ואוהד היאבקות פנאטי. מאוהב בכל דבר שקשור לניינטיז. מנחה את פודקאסט הרסלינג המוביל בישראל: ״האוס שואו״.